ואז, אתה פתאום שם לב שזה כמו זיקוקים, עשרות מחשבות שונות, עוקבות אבל לא רציפות. צמודות אבל לא מחוברות. והן מתפזרות בחלל הראש, בצבעים שונים, בצפיפות משתנה, מאירות את דפנות החלל חלקן מסתירות מעט האחת את האחרת, חלקן עפות ממש גבוה ונראות כמו שמש קטנה. וכולן מהבהבות, בו זמנית. אבל הפעם זה לא מבלבל, כי הן למעלה, אתה לא אמור לתפוס שום דבר בידיים. ואתה מניח להן, יודע שזה מופע. אחר כך אתה תפנה לשגרת היום, תנצח או תפסיד ובינתיים…
אני לומד לכתוב אחרת, לומד לכתוב פחות יפה אבל יותר נכון. פחות אמיתות ויותר אמת. לזקק את המחשבות למילים, ואז לזקק את המילים. להמנע מאנלוגיות, מדימויים. לשמור על דיוק במילים, לכוון היטב, אבל לא לאבד את התחושה שאלו המילים שלי, המילים שאני מתכוון אליהן. שהמילים נאמנות למחשבה. שהמילים לא מאבדות את הדקות שלהן, בתוך ההקשר. ואפילו לתאר את זה, כאן, אני לא מצליח. יותר מדי מילים יפות שרוצות להכתב, מונעות ממני לומר דברים פשוטים.
אני לא כותב למגירה. אני כותב במקום ציבורי, חשוף. ואין זה משנה על מה אני כותב, אני תמיד מוצא את עצמי קורא את המילים לאחר מכן ושואל – האם זה כתוב היטב? האם באמת סיפרתי את הדברים בצורה נאמנה? האם הצלחתי לומר את מה שרציתי? מה רציתי לומר? את מי זה מעניין? האם זה יגרום לאנשים לחשוב עלי משהו רע? האם אנשים שמכירים אותי, ימצאו את זה מגוחך או מטופש? למה שזה יעניין מישהו? ובכן, אני ממשיך לכתוב למרות התשובות…
ככל שהזמן עובר, הקווים נעלמים. אבל לא הקווים שמפרידים אלא הקווים שמחברים. כשהייתי ילד, נקודות בזמן היו צמתים אליהם השתוקקתי להגיע, או שחששתי מלהגיע אליהם. חיכיתי להיות בן 10, כי זה שתי ספרות ואז חיכיתי לבר המצווה, כי אז אהיה גדול. ואז חיכיתי לגיל בו אוכל לקבל תעודת זהות, להיות אדם אמיתי, אזרח שם שם ומספר. ואז הרישיון. ואז הצבא. הכל נקודות, מהן חוששים או להן מצפים. אבל היום-יום היה הקיום האמיתי, כל טיול עם חברים, כל משחק, כל חיזור,…
היא: הבאתי עלי דפנה אני: יופי, זה תבלין מצויין היא: מה תבלין? זה מרחיק נמלים אני: זה לא היא: זה מה ש'היא' אמרה לי אני: זה ל-א מרחיק נמלים היא: נראה. [ניגשת ומפזרת עלי דפנה גרוסים בגסות ליד הויטרינה שמוליכה לחצר.] 24 שעות לאחר מכן, שיירת נמלים חדשות (את המין הזה עוד לא היה לנו), גוררת עלי דפנה החוצה..
יה-יה חוזרת מהגן. חיבוק מתפנק ואז מחפשת את יויו וצ'יקו ו-2. ואז עוד חיבוק ואז מיץ ואז עוגיה ואז סרט, ועכשיו היא מתרגשת מרמז שהתפוצץ בתוכנית שלה וזה כמו שקית גדושה של אושר, שדולפת ומתפקעת. ואני מביט בה ויודע שעם הזמן השקית הזו לא תשאר כך יהיו ימים שהיא תהיה כמעט ריקה יהיו ימים בהם מישהו יצטרך לעזור לה, למחוץ ולסחוט כמה טיפות של אושר החוצה. וזה טוב כשעכשיו אני רואה את זה, שאני יכול לתת לה חיבוק ולמלא את…
בודאי שאני יודע, אני יודע הכל אני רק לא יודע לדעת. אני עובר מסביב, עובר מעל ומתחת, חולף דרך ומבעד ל; אני עם, אני תמיד עם. אין כאן מקום למשהו אחר, לא יודע לפנות מקום לא יודע לעמוד בתוך המשבצת שלי והמילים האלו צריכות להיות שם, אבל אסור לי להניח אותן הן צריכות לנחות לבד במקום שלהן אי אפשר ליישר אותן אי אפשר לתקן והידיעה שאחר כך לא אבין אותן היא הצליל האחרון שנשמע
35 שנים עברו לא השתנה הרבה מאז, מלכתחילה לא זכרתי הרבה. רק שברי תמונות, קולות שנמצאים בראש שלי כמו הקלטה מובנית, לא משהו אמיתי. זה תמיד היה סיפור, חלקו דמיון וחלקו מציאות. לא היו שם פנים. לא היה ריח. לא זכרון של מגע. מישהו שהיה ואינו, מישהו שחסר למישהו אחר אבל לא לי. ואז היא נפטרה. קברנו אותה, נפרדנו ממנה. לפחות הם. אני הגעת לשם בעיקר בגללם, כי צריך וכי זה יפרק את המעט שנשאר אם לא אלך. אחרי שביקרנו…
יום שישי אחד, אחר ורחוק. לקחתי אותך לים. נכון שזה היה הרכב שלך, נכון שאת יזמת. אך שנינו יודעים שאני זה שלקח אותך.. במקום שבו אחד מכל הנחלים נשפך אל הים, ישבנו לבהות בשחפים ששיחקו מעל למים. הם לא באמת שיחקו, הם היו רעבים וחיפשו מזון, אבל הרבה יותר רומנטי לומר שהם שיחקו. כמו בתנ"ך – ישחקו השחפים לפנינו. זהו, בשלב הזה אני זוכר שהתעוררתי. נרדמתי על החול החם, כמו בטי בם. אפילו לא זוכר אם הנחתי את ראשי עלייך….
הימים ימי שרב, ימים בהם הצל מטושטש. האויר מהביל, האופק רועד, רוטט, כמו זוהר צפוני. כששרב, צלילים אינם חותכים את האויר אלא נמסים בו, מותכים לכדי בליל של קולות. המולה שאין לה התחלה ואין לה סוף. שאון של מחשבות. הכל מסתכם בזיכרונות, והשרב גורם להם לצוף. הגשם בחוץ ניתך אל אדמה צמאה, חולף מבעד לענפיו ועליו של עץ הזית, נוקש על החול, זולג על השמשה. ובפנים, שרב. המילים אינן יוצאות, הן נסחטות, רק הפיהוק טבעי, שוטף וקולח.