שניהם פסעו שם, שותקים, מחפשים מה לומר – כי שתיקה אינה קצב מתאים.
הם פסעו בגבם אל הים, מתרחקים כשסאון הגלים נחלש והמציאות קונה את אחיזתה בחזרה.
על האבנים המשתלבות נעו פרצי רוח במשבים נמוכים וקצרים כשעלי הסתיו מהשדרה, הגיבו בריקוד משלהם.
הוא הבחין בעלים השונים ושם לב שלמרות שהרוח אחת, ובכיוון אחד – העלים נעים לכיוונים שונים, הוא מיד הסביר זאת לעצמו: "זו הצורה שלהם. לכל עלה צורה אחרת והם מגיבים בצורה שונה לאותו משב הרוח".
מרוצה מהתובנה, ומכך שעכשיו יש לו מה לומר, הוא הניע את פיו, מתכוון לדבר – כשלפתע שם לב שהוא בעצם פוסע שם רק עם עצמו.
הוא שתק – "טוב, עצמי כבר יודע את זה" חשב לעצמו והאיץ את צעדיו אל קצה השדרה, אל המציאות.