35 שנים עברו
לא השתנה הרבה מאז, מלכתחילה לא זכרתי הרבה. רק שברי תמונות, קולות שנמצאים בראש שלי כמו הקלטה מובנית, לא משהו אמיתי.
זה תמיד היה סיפור, חלקו דמיון וחלקו מציאות. לא היו שם פנים.
לא היה ריח.
לא זכרון של מגע.
מישהו שהיה ואינו, מישהו שחסר למישהו אחר אבל לא לי.
ואז היא נפטרה.
קברנו אותה, נפרדנו ממנה. לפחות הם.
אני הגעת לשם בעיקר בגללם, כי צריך וכי זה יפרק את המעט שנשאר אם לא אלך.
אחרי שביקרנו אותה, הלכנו לחפש את הקבר שלו.
מצאנו. שם, שם ההורים. וזהו.
קבר קטן בין הרבה קברים קטנים, חדשים, ישנים ועתיקים.
אי אפשר לעמוד מול קבר של ילד, בעיקר כשיש לך ילדים משלך.
ופתאום מצאתי את עצמי אומר לו: "יודע מה שמעון? עכשיו תורך להיות איתה"