אלן ברוק, שהיה היה צלם מוכשר וצפר (וגם השותף של צ'רצ'יל לניצחון על גרמניה) אמר פעם: "הרבה יותר קשה לצלם ציפור, מאשר לצוד אותה, אז לשם מה לשפוך את דמה?". אנשים אינם שונים, הם עושים מאמצים לעבות את עורם כדי שלא יצודו אותם. בו בזמן, כל האנשים האחרים פשוט מפתחים כלי נשק חזקים יותר שיוכלו לחדור גם את העור העבה הזה, לשחוק כל שריון קשקשים. אך מה הטעם? ברגע שניקבת את עורו של אדם, לא נשאר לך כלום ביד; לא לך…
עכשיו אני בחתיכה אחת. אני לא, אבל אני מחבר את החלקים מספיק בכדי שאוכל לפחות להגיש את הדברים כך. כאן. עכשיו. מחשבות קטנות – מהולות ברגש, דוחפות אותי דחיפות קטנות. הבוקר מתחיל במרדף אחר השעון, במלחמה בעייפות. כל מחשבה מאיימת על הסיכוי הזה שאעמוד בזמנים. אני מוותר עליהן. אחר כך הן משתלטות, לרגע אחד קצר. כל שברי המחשבות. אבל הן שבורות, הדמיון משלים את מה שחסר והוא עושה עבודה גרועה. כי הוא בוחן את התוצאה בהתאם לרגש. הוא שקרן. אלו…
מילים יכולות לקחת רעיון קטן ולהפוך אותו למשהו אחר, גדול. גדול אפילו מסך חלקו היחיד. את הסיפור הזה אני רוצה לספר במילים רגילות, מילים קטנות אולי. לא רוצה שהמילים תהיינה גדולות יותר מהסיפור, מהדמויות, ממני. כדי לעשות את זה אצטרך לוותר על משהו, לותר על הצורך לכתוב מילים גדולות וזוהרות, אצטרך למצוא את הדרך לכתוב מילים קטנות ופשוטות; למצוא את המנעד הנכון, את החיבור הנכון, את המטרה שלהן. לכל מילה יש שם, אני רוצה לדעת אותו. אני רוצה שהמילים ישארו…
כל יום הוא סיפור חדש, כל שעה שבו – תתומלל, תפוסק ותנוקד. שורות תרדנה והטעמות תעשנה. כל יום הוא סיפור חדש, כל מה שעשינו, כל מה שראינו, כל מה שהיינו וכל מה שאנחנו עכשיו. סיפור חדש. כל יום מתחיל בארץ רחוקה, בעידן בו היו קסמים מסוג אחר. סיפורים שאינם נגמרים. כל לילה, שחרזאדה תשב לספר את הסיפור של היום שעבר; וכשצווארים כבר יתקשו לשאת משקל ראשים, ושינה תתעבה כמו קורים סמיכים שאי אפשר יותר לתלוש, היא כבר תחשוב על הסיפור…
ואז יגיע רגע מסויים והם ישאלו אותך מי אתה. ואתה תנסה לנחש את התשובה הנכונה. לא את התשובה לשאלה, אלא את התשובה הנכונה. את זו שהם רוצים לשמוע, את זו שאתה היית רוצה לשמוע. אתה מסתיר משהו, אבל אתה מסתיר אותו כל כך טוב שאפילו אתה לא יודע במה מדובר. אפילו אתה לא יודע למה אין לך תשובה לשאלה הכל כך פשוטה: מי אתה? אז אתה תנחש אתה תמצא מילים גדולות או קטנות אתה תשקר ואם יהיה לך מספיק מזל,…
לעשות את הכי טוב שאתה יכול לעשות את הכי הרבה שאתה יכול לתת את כל מה שיש לך לחפש ללא הפסקה את הנקודה בה אתה שבע רצון מהחלק שאתה מילאת, לא את התוצאה הנכונה. לנוע במרחב שבינך לבין מישהו אחר, ההתחלה היא אתה, אבל הסוף הוא לא אצלו; הסוף יכול להיות לפניו או אפילו אחריו. הסוף הוא הסוף של הדרך, אתה והוא רק נקודות ציון. ואתה אף פעם לא יודע את המינון הנכון. מתי להתייחס לרצון, מתי לקדש את הריצוי….
הלכתי את חצי הדרך. אבל זה לא הספיק, אז מדדתי את מה שנשאר ושוב התקדמתי את מחצית הדרך. רק כדי לגלות ששוב, זה לא הספיק. אז עשיתי את זה שוב ושוב, עוד חצי דרך ממה שנותר ועוד מחצית ממה שנשאר. ובכל פעם, המאמץ שנדרש ממני היה המאמץ השלם של ללכת את מחצית הדרך, אך המחצית היתה קטנה יותר. ככל שהלכתי יותר, כך התקדמתי פחות. ועכשיו ברור שלעולם לא אגיע.
ושוב אני שומע את אותן המילם. הם מתווכחים, הנושא לא משנה. הוא אומר לה שהיא טועה, הטון שלו לא נעים, כעוס מעט. היא לא מתייחסת לדברים עצמם, כל מה שהיא אומרת זה "אל תרים עלי את הקול". אבל הוא לא צועק, הוא לא שינה כלל את עוצמת הקול. כל פעם מחדש היא עושה לו את זה. וזה עובד לה, כי תמיד קורה אחד משניים, או שזה גורם למאזן הכוחות לנוע – משיוויון – לנטיה אל הצד שלה. תוך כדי שהיא…
יצאתי החוצה, יש כאן חורשת אקליפטוסים; נתתי לרגליים לשאת אותי לאן שירצו, זה לא שיש לי יעד מוגדר מראש. אני אוהב לראות את האור שמשתנה בין הצמרות. אוהב לראות את הכתמים המנומרים בגזעים של אקליפטוס זקן. הרוח שמגיעה הישר מהים; לעיתים מגיעה אלי במכה, כמו הולמת, למרות שהיא לא יותר מבריזה קלה; ממלאת אותי וגורמת לי לקחת שאיפה אחת ארוכה.. עמוקה.. מביאה אותי לתחושת מחנק; כמו זיכרון של תקופה אחרת; של ימים אחרים; של מקום אחר. אני אוהב לרדת מהשביל…
יכולתי לעשות את הדברים אחרת אבל משהו נקטע מילה שנאמרה, מבט שהיה חיפשתי הצדקה לעשות את הדברים כמו שעשיתי אותם לא באמת עצרתי לחשוב לא הרשיתי לעצמי לעצור ולחשוב "מתי היתה הפעם הראשונה שעשית את זה?" "לא זוכר, בטח כשעדיין לא הגעתי לפריזר"