הימים ימי שרב, ימים בהם הצל מטושטש.
האויר מהביל, האופק רועד, רוטט, כמו זוהר צפוני.
כששרב, צלילים אינם חותכים את האויר אלא נמסים בו, מותכים לכדי בליל של קולות.
המולה שאין לה התחלה ואין לה סוף. שאון של מחשבות.
הכל מסתכם בזיכרונות, והשרב גורם להם לצוף.
הגשם בחוץ ניתך אל אדמה צמאה, חולף מבעד לענפיו ועליו של עץ הזית, נוקש על החול, זולג על השמשה.
ובפנים, שרב.
המילים אינן יוצאות, הן נסחטות, רק הפיהוק טבעי, שוטף וקולח.