כשזכרונות דוהים, אני דוהה איתם. השירים שמלווים אותי הם ראשי הפרקים של מהלך הזמן. לא הזמן שעל הקיר, אלא הזמן האחר. כל יום מכיל אנשים, מכיל אירועים, מכיל תחושות. מזה אני ניזון ומזה אני מורעל. הטוב והרע מוגשים באותה הצלחת, אי אפשר להפריד. לא תאכל את הרעל? גם לא תאכל את הטוב, רעב זה כל מה שישאר בך. אין לי הסבר, אך הימים מתקצרים. השנים מתקצרות. הכל מתקצר, חולף מהר יותר. הזמן הופך את החיים לתקציר על גבו של ספר…
– עוד ליטוף. – עוד נגיעה. – עוד אחיזה. – עוד חיבוק. – עוד יד בשיער. – עוד יד מתחת לחולצה. – עוד יד על הגב. – עוד רפרוף. – עוד מבט. – עוד חיוך. – עוד נשיקה. – עוד נשימה. – עוד שתיקה. – עוד צחוק. – עוד מילה. – עוד שיער נופל על צוואר. – עוד.. וזו רק ההתחלה.
מדי פעם, אני שומע את השיר הזה, בביצוע של שלמה ארצי. כמעט בכל פעם שאני שומע את השיר, אני חושב על המכתב. השיר הזה נכתב במקורו, כמכתב; מנמרוד גאון ז"ל, שהיה חייל באיזור התעלה לחברתו עמליה. במקומות רבים כתוב שנמרוד גאון זכה לזיכרון עולם כתוצאה מכך ששלמה ארצי ביצע את השיר שלו, אך בכל פעם שאני שומע את השיר ותוהה על המילים, קשה לי שלא לחשוב על כך ששלמה ארצי הוא זה שזכה לבצע יצירה מדהימה שכזו. השיר הזה אינו…
"מהן המילים אם לא שתיקה?" שר שלמה ארצי את המילים של משה בן שאול. עברה שנה ועברו שתיים, למען האמת חלפו כמעט שני עשורים מאז הקסים אותי השיר לראשונה. ורק היום אני מבין את השיר(לדעתי) באמת כפי שהתכוון אליו המשורר. תמיד ידעתי שיש למילים כח. תמיד חשתי שיש בהן קסם. ספר טוב יכל לקחת אותי למקומות רחוקים שהדרך אליהם היא רק המילה, הנאמרת או הכתובה. לשתיהן צריך כישרון. "מילים הן דרך לתת למחשבות צורה שאפשר לאחוז בשתי ידיים" אמרתי לאחיינית…
לכל מעשה יש תוצאות. לכל מחשבה יש מחשבה אחרת שעוקבת אותה. שום דבר לא נגמר במקום שהוא מתחיל. זה פשוט לא-פשוט. הכל מגיע תמיד לאותה הנקודה – מבט לאחור, חישוב וניתוח, תנועה קדימה; טוב, ככה זה לפחות אמור להיות.. בפועל, שום דבר לא באמת מסתכם בכך. ברגע שחופרים בעבר, מוצאים את ההשלכות וההקשרים שלו להיום. סיבוב אחד בעבר משאיר אותך בו לביקור ארוך משתכננת. על מה ויתרת? מה קיבלת בתמורה? האם אתה יודע היום, יותר משידעת אתמול על מה שאתה…
כל המילים שלא נאמרו כל המעשים שלא נעשו כל הריחות שלא הספקתי להריח כל הטעמים שלא טעמתי כל החיבוקים שלא נכרכו כל הנשיקות שלא נושקו כל החיוכים שלא נמרחו וקפצו כל הידיים הרכות שלא הונחו כל המילים הפשוטות שלא שמעתי כל הצחוק שלא צחקתי, שלא הצחקתי כל ההפתעות שלא הבאתי כל השאלות שלא שאלתי כל הנחמות שלא הצעתי הכל עכשיו מסתכם בכמה דמעות סוררות
בעירה בתוך מילים, מילים מרצדות, משרטטות צללית, פורטות על רגש, קורעות מיתר, נחות, מובסות, חבולות ונבוכות
מדי פעם אני רוצה כנפיים לפעמים כדי לעוף גבוה, לראות רחוק לראות שקוף לפעמים כדי לעוף רחוק, לשמוע את הרוח שרה ולפעמים, כמו היום, כדי לחכך אותן באויר הצונן של הבוקר, להרגיש שזה חלק ממני, שאני חלק מזה ממה שיש שם בחוץ, ממה שיש כאן בפנים, להרגיש שזה אחד
בסופו של דבר הכל פשרות, גדולות וקטנות, מאהבה או שנאה, מרצון או כפייה, בציפייה לטוב או מחשש לרע, כדי לחבר או כדי לחסר, מתוך הבנה או מתוך השלמה בנתינה או בקבלה לטוב ולרע, הכל – פשרות…
כולנו נולדים עם צבע מסויים, צבע היסוד של האדם, זה לא צבע אמיתי, כחול או ירוק, זה הצבע של האופי, של הבחירות. החיים שלנו הם רצף של אירועים, של אנשים, של מחשבות, של מקומות, ולכל אחד כזה – צבע יסוד משלו. ואז, כמו בשיר הילדים הידוע, כששניים כאלו נפגשים – הם מתגלגלים, מתערבבים ואז נולד צבע חדש. עשרה אנשים יעברו באותה הדרך, יראו את אותם דברים, ידברו עם אותם אנשים, ישירו את אותם שירים, וילחמו את אותן מלחמות. אבל כל…