לא זוכר בדיוק של מה. ככה הוא כתב שם בפוסט הזה.

אני הסכמתי.

לא זוכר, אבל הסכמתי.

זוגיות היא שני אנשים שנושאים אחד את האחר.

וזה לא קורה לפי תור, פעם אני ופעם את. זה קורה בו זמנית.

ואני כועס.

אני מאוכזב.

אני מבין שהייתי שם לבד. לפחות רוב הזמן.

קשה לי לשחרר ולהשתחרר

אני מפחד

מפחד להיות לבד

מפחד שהפסדתי משהו שונה, מיוחד, אמיתי.

לפעמים זה מרגיש ככה. מרגיש שהיה שם משהו אמיתי ושונה, משהו שלא היה לי קודם.

לפעמים אני מרגיש שלא.

לרוב אני מרגיש שכן אבל גם כועס

מבין שהייתי די לבד בגישה הזו ברוב הזמן, למרות שהיא אומרת שלא.

בסופו של דבר אני הלכתי עם הראש ביקר ושברתי לעצמי את העצמות כדי להיות איתה.

רציתי אותה.

אני רוצה אותה. לא לגמרי, אבל רוצה.

אני מתגעגע אליה. בהחלט מתגעגע מה שהרגשתי, חסר לי המגע, חסר לי להרגיש רצוי.

נפגעתי.

מאד

בכיתי כמו שאף פעם לא בכיתי

אני לא אומר לך תודה.

אני מקווה ורוצה ומבקש להשתחרר ולמצוא מישהי שתגרום לי להרגיש טוב יותר.

הלוואי שזה יקרה ושזה יקרה מהר. ובקרוב.

קשה לי