ככל שהזמן עובר, הקווים נעלמים. אבל לא הקווים שמפרידים אלא הקווים שמחברים.
כשהייתי ילד, נקודות בזמן היו צמתים אליהם השתוקקתי להגיע, או שחששתי מלהגיע אליהם. חיכיתי להיות בן 10, כי זה שתי ספרות
ואז חיכיתי לבר המצווה, כי אז אהיה גדול.
ואז חיכיתי לגיל בו אוכל לקבל תעודת זהות, להיות אדם אמיתי, אזרח שם שם ומספר.
ואז הרישיון. ואז הצבא.
הכל נקודות, מהן חוששים או להן מצפים.
אבל היום-יום היה הקיום האמיתי, כל טיול עם חברים, כל משחק, כל חיזור, כל שיר ששמעתי, כל ספר שקראתי וכל שיחה בה השתתפתי.
הכל התקיים באותו הרגע בו הוא קרה, לדברים היה קיום משל עצמם, ממשות.
והזמן עבר.
כמה עשרות שנים לאחר מכן, פתאום הכל אחרת. רוב האירועים לא מתקיימים. הם רק ממלאים את הזמן, סותמים חלל רציף שנמצא בין נקודות בזמן.
מחכים לעבודה חדשה, מחכים למכתב אישור כזה או מכתב שלילה אחר.
מחכים שהילד יעלה לגן, מחכים שהילדה תתאים לנעליים שקנינו לה לפני חצי שנה.
כל הזמן מחכים. כלום לא קורה כרגע.
כמעט כל שיחה היא ענינית, מעשית, נועדה להשיג משהו.
רוב הספרים רק מעבירים זמן בנסיעות.
שירים זה כדי שלא יהיה שקט מדי.
נקודות בזמן, ביניהן כמעט כלום.