כשאמא שלי נפטרה, אחד הדברים הראשונים עליהם חשבתי, היה "מענין איך ארגיש בעתיד, כשבשיחה יצא לי לומר משהו כמו: 'אמא שלי נפטרה לפני עשר שנים', או 'אמא שלי? נפטרה כבר לפני עשרים שנה'" תהיתי איך ירגיש הכאב – חד וחותך, או עמום; מהדהד את הריק שנשאר? ובעיקר, נבנית ההבנה שמנקודה זו ואילך, הכל יתעמעם וכל מה שלא אוחז בכח, יתפוגג לו אל השכחה. בינתיים, עברו ארבע שנים ואני כבר מבין שהקצב הוא בלתי נתפס. כבר היום אני מתקשה יותר לזכור…
תמיד יש מנעד כזה, עליו אנחנו נעים; לכל תקופה, לכל פרק – מנעד משלה, מנעד משלו. עכשיו זה הלכתי לאיבוד-עצוב-עייף-עצוב-פוחד-החמצה
מעולם לא נתתי למישהי מפתח אל דלת המחשבות שלי; לעתים השארתי דלת פתוחה, לעתים הן התפרצו; אבל מפתח? לאף אחת. אלא שזו לא האמת.
יודע שזה בא, מתקרב אלי אני מפנה לו מקום מחכה בסבלנות, משתדל שלא לזוז יותר מדי איך הוא יהיה הפעם? האם הוא יהיה ציפייה מתוקה, או המתנה שטוחת נשימה? האם הוא יאפשר לי להיות, או שיכופף את ראשי? האם אחכה שילך? ואיך אקרא לו, לרגש הזה שמגיע עכשיו?
לפעמים נדמה לך שמישהו מסתובב סביב נקודה במרכז, רץ מהר וקשור לאיזה חבל ששומר אותו במסלול סביב אדם אחר. אבל אם תבחן ממש מקרוב, תגלה שהוא בכלל לא קשור, הוא זה שאוחז את החבל ולא מרפה גם כשהידיים כבר מדממות. הוא פשוט צובר תאוצה, הוא רוצה לעוף רחוק רחוק ברגע שישחרר את ידיו.
בכל שנה מחדש אני מחכה לחודש אלול; מחכה לחודש ההוא בו יש שעת רצון לילית, לסליחות. כשהחרטות לא מנסות לקרוע את דפנות המחשבה; כשהן באות אחת אחת, מבקשות קצת מקום משלהן, מבקשות להיות לפחות לרגע אחד, בנות חוקיות. מבקשות שאכיר בהן. ואני יושב שם בקצה החדר, מביט בהן מתקרבות אלי, והן כולן מעוותות, חיגרות ופיסחות; והן מוכות ורצוצות; ובאותו הרגע אני לא שונא אותן, לא מתבייש בהן יותר, לא דוחק אותן לקרן המחשבה, אל מחוצה לה. אני מפנה להן מקום…
ולפעמים אני מגיע לשער נעול, דופק וצועק ואין מענה. והאדמה תחת רגליי נפרמת, אז אני מפרק את עצמי לחתיכות קטנות, ומעביר אותן אחת אחת מבעד לחור המנעול. אלא שהחלקים לא תמיד בגודל המתאים, אז את חלקם אני משייף ומקציע וחותך ומועך. ובצד השני, אני מרכיב את כל החלקים החבוטים, המאובקים והלא מסומנים, שקמים כמו גולם על יוצרם.
הציפיה שמישהו יגאל את עצמו, תמיד מתבדה. הדרך היחידה לשכנע אדם שהוא זקוק לגאולה, היא להקים כת של איש אחד ולשכנע אותו שיש לו בעיה שאין לו. ואני סיימתי עם כתות. סיימתי עם אמונות ליום אחד. סיימתי עם אמונות חד פעמיות.
אנחנו לא באמת משחררים אנשים. או שאנחנו מתעלמים מהחוט המתוח שחותך לנו את הידיים, מדמיינים ששיחררנו אותם, או שאנחנו פשוט מכירים בכך שהחוט נקרע ואין כלום בקצה האחר שלו. אתה מלא בויתורים יומיומיים, על חלקים מעצמך; אבל הם אף פעם לא נעלמים, כי גם מעצמך אתה לא באמת יכול להתנתק. ובכל יום מחדש, אתה מוותר על אותו חלק מעצמך כדי לחיות בשלום עם מה שנכון לך, או לפחות נראה לך כנכון. ובכל בוקר אתה קם ומגלה שזה עדיין שם, מחובר…
רותם בן 16 בערך, ילד יפה וחכם עם שתי בעיות עיקריות. הראשונה היא שהוא תמיד מנסה לרצות אחרים, הוא תמיד צריך אישורים. השניה היא נגזרת של הראשונה, הוא תמיד משלם על זה ביוקר. רותם הוא האחיין שלי. לרותם יש חלום – רותם רוצה להוציא רישיון לאופנוע. לרותם יש שני הורים מאוד דעתניים. אמא שעסוקה בפיתוח הקריירה שלה על מנת שיהיה לה מה לתת לילדים – חבל שבדרך היא שוכחת להתייחס אליהם כראוי ולהיות שם בשבילם כשהם צריכים אמא ולא ג`ינס…