אנחנו לא באמת משחררים אנשים.
או שאנחנו מתעלמים מהחוט המתוח שחותך לנו את הידיים, מדמיינים ששיחררנו אותם, או שאנחנו פשוט מכירים בכך שהחוט נקרע ואין כלום בקצה האחר שלו.

אתה מלא בויתורים יומיומיים, על חלקים מעצמך; אבל הם אף פעם לא נעלמים, כי גם מעצמך אתה לא באמת יכול להתנתק.
ובכל יום מחדש, אתה מוותר על אותו חלק מעצמך כדי לחיות בשלום עם מה שנכון לך, או לפחות נראה לך כנכון.
ובכל בוקר אתה קם ומגלה שזה עדיין שם, מחובר אליך בחבל טבור שצמח מעצמו כשלא שמת לב, או כשהיית עסוק בקטיעה של חלק אחר.
והזמן עובר, ושום דבר לא באמת חסר בך.
אבל אתה יכול לראות ולהרגיש, שכמו במקלדת, יש כמה מקשים שדהו קצת יותר מהאחרים..