מסדר את הארון חולצה פולו בצבע תכלת, צבע לא יפה. מזכירה צבע מדים של חברות אבטחה. לא זוכר אם קניתי אותה או קיבלתי מאחותי (יש לה נטייה לקנות לי חולצות מדי פעם). אני מקפל אותה יפה ומחזיר לארון. לא יוצא איתה לעבודה או אירועים, היא חולצה לשימוש מזדמן, כשצריך להתלכלך. או כשלא אכפת לי שיראו. ופתאום אני מבין, אני שומר משהו שאני לא אוהב. אני עושה את זה כי.. כי זה הפתרון הקל. אני יכול להשליך אותן. למסור אותן. לקנות…
עדיין אפשר ליפול מקצה העולם, אפילו שהוא כבר עגול, הצעד הבא שלך, וזה שאחריו יובילו אותך אל המקום בו עמדת קודם, אלא שאתה כבר לא תהיה שם, ואתה שכן תהיה, תהיה אחרי סיבוב שלם של מחוגי השעון, יממה אחת או חיים שלמים, טביעת הרגל של הצעד הבא שלך, כבר נטבעה, ממתינה רק לרגלך, סינדרלה של הגורל.
ואז יגיע הבוקר; ואתה תשלח מבט מוטה אל החלון, והדברים שתראה יאהבו אותך, לפחות כפי שאתה תאהב אותם; וידיעה כלשהי תפרם מראשך, ותתגשם, כמו אבק שנתפס בקרן אור שחדרה מבעד לתריס; ואתה תושיט לעצמך יד בכדי לקום, ואתה תאחז אותה ותקום ליום חדש, בתקווה שהוא יהיה בדיוק כמו אתמול, אך שונה רק בדבר אחד..
חשבתי עליה מאות ואלפי פעמים כשהייתי איתה כשלא בחיוך ולא בחיוך אחרי שהרוחות שוככות, אתה נשאר עם קובץ מחשבות זכרונות מסוימים. ולפיהם נדמה לך שאתה יודע מה אתה מרגיש ואז תפגוש אותה יום אחד, או אפילו סתם תראה ברחוב, במדרכה השנייה ואתה לא תזהה אותה; היא לא תהיה האשה מהמחשבות שלך, היא תהייה אשה ממחשבות אחרות, זרה במובן מסוים; ויום לאחר מכן, כבר אחשוב עליה אחרת. עד שחוט קטן יקרע והמחשבות יהיו בראש שלי, אבל כבר לא יהיו שלי. ואז…
העמוד האחרון של הספר, חתרת לעברו במרץ. ואז הוא מגיע, מתקרב, ואתה לא יכול לעצור את זה. קורא עוד, יודע עוד, מתחיל לראות כיצד שאלות שלעולם לא יהיה עליהן פתרון, נקוות מסביב לקומץ דפים שלעולם לא יוכל לענות עליהן. והמילים נקראות מהר יותר ומהר יותר. אתה כבר לא לועס אותן, רק שובר וגורס ובולע, רוצה לדעת איך זה נגמר. רוצה שזה לעולם לא יגמר. רוצה שיספרו לך את הסוף, ולרגע אחד אתה אפילו לא עוצר לחשוב שלגביך, הסוף עדיין לא…
אותי מוצאים רק אנשים שלעולם לא מפסיקים לחפש, מטבעי ומטבע הדברים, הבעיה היא שהם לא מפסיקים גם אחרי שהם מוצאים
זה כמו תרגיל לוגי, כמו התמונות הבלתי אפשריות ההן, של גרם מדרגות שמוביל אל עצמו. מילים צפות, אולי קראתי אותן על פיסת נייר שנותרה על עמוד חשמל, קרועות מכל הקשר. אולי שמעתי אותן כחלק משיחת טלפון של מישהי זרה ברכבת, והן מחלחלות. מקבלות את הצורה של מה שהן נוגעות בו, ועוטפות אותו בגוון שלהן. והן כותבות אותי ואני כותב אותן ומה שנכתב, נכתב מעצמו ובעצמו
מחפש משהו טוב בחיים, כי לא יודע איך לחפש חיים שהם טובים. כמו לדלג מאבן לאבן ולחצות את השלולית. ולעשות את זה לבד זה הכי קל, לך תקפוץ מאבן לאבן תוך כדי אחיזת ידיים.. אז מוצא משהו טוב כאן, ומשהו טוב שם. וזה כמו ליקוי חמה. אתה מקרב אליך את הדבר הטוב בחיים שמצאת, ונותן לו להסתיר את השאר. וכמו שליקוי חמה לא הופך את היום ללילה, כך גם המשהו הטוב שמצאת – לא הופך את החיים לטובים. ולפעמים זה…
בסוף יקראו בשמי, היכנשהו מתישהו יקראו לי לעמוד לדין או שיקראו לי לעזרה ואולי בכלל יקראו בשמי בפליאה בסוף זה יקרה, השם שלי יאמר ילחשו אותו או יצעקו ימלמלו או ינגנו אבל מתישהו יקראו בשמי ואני לא תמיד אהיה שם או אולי אהיה, אבל לא אדע מה לעשות וזה לא משנה כבר כי בסוף, זה בסוף..
שנלך אלי, לשמוע תקליטים? או שאולי נלך אלי סתם, כדי שתוכלי לספר לי מה חסר בי, לספר לי מה חסר בך. ואולי סתם נלך אלי או אלייך ובכלל לא נגיע, כי עצרנו כדי שהשתיקה תגמר בחוץ? ואז, כשבכל זאת נגיע, כי לא נוותר ונעשה כל מה שצריך כדי להגיע – כי ככה נכתב כאן, עוד לפני שהמחשבות התגבשו לכלל מילים – אולי אז נסלח אחד לשניה על כל מה שאנחנו, וגם על מה שאנחנו לא?