כשאמא שלי נפטרה, אחד הדברים הראשונים עליהם חשבתי, היה "מענין איך ארגיש בעתיד, כשבשיחה יצא לי לומר משהו כמו: 'אמא שלי נפטרה לפני עשר שנים', או 'אמא שלי? נפטרה כבר לפני עשרים שנה'"
תהיתי איך ירגיש הכאב – חד וחותך, או עמום; מהדהד את הריק שנשאר?
ובעיקר, נבנית ההבנה שמנקודה זו ואילך, הכל יתעמעם וכל מה שלא אוחז בכח, יתפוגג לו אל השכחה.
בינתיים, עברו ארבע שנים ואני כבר מבין שהקצב הוא בלתי נתפס. כבר היום אני מתקשה יותר לזכור את הריח, את המגע, את הקול.

ופתאום, זה נותן כח.
פתאום, ההיגיון הזה, ההרגשה הזו – פועלים לטובתי.
ארבע שנים אחרי, היא עדיין שם בשבילי.