איש גאה, הזקנה קפצה עליו פעמיים, פעם אחת כשיצא לפנסיה ופעם אחת כשאמא שלי נפטרה. שתיהן ריככו את הפינות החדות שלו, בגסות, באלימות. אבל הוא לא נכנע בקלות, הוא התעקש, שמר על כבודו כפי שהבין אותו. והגוף התחיל לבגוד. במאה שנים של בדידות, כתב גרסייה על משחק הכסאות, כשכולם יושבים בכל פעם במקום אחר – בהתאם למקומה של השמש בשמיים. כולם פשוט מחכים. מחכים שהזמן יעבור. לא הבנתי את זה בזמנו, אבל עכשיו אני מבין את זה. הם לא חיכו…
המולה שקטה, קולות של צחוק, שיעול סורר, קול גבוה של אשה, במילה אחת שברחה, מעיד על התרגשות, שני קולות נמוכים, קרובים, מדברים על מחר, הצלילים נתפסים כמו חשמל סטטי בגדר הברזל תצטרף אליהם ותאבד בתוך ההמולה, עמוד מחוץ לגדר ולא תבין דבר אנשים בתוך עצמם, בתוך המולה, בתוך גדר
מענין מה את זוכרת מכל זה? מענין האם את אי פעם ידעת שאת לא הולכת כמו כל בני האדם, על הקרקע, אלא מרחפת מעליה. מענין אם הצליחו לתקן את מה שחשבו ששבור בך. מענין אם נשארו לך אותן שפתיים, פשוקות מעט, כמו ילדה מופתעת. מענין אם נשארו לך אותן עיניים פעורות, של אותה ילדה.. מענין אם אהבות כיבו אותך, או הדליקו אותך. מענין היכן את. מענין עם מי את. מענין אם יש לך ילדים. מענין אם הפסקת לרכב במעגלים על…
לטפס עם הציפורניים, להחזיק חזק לקלף מעליך את הדברים שמפריעים, אחד אחד להוריד אותם במחשבות לשטוף אותם עם שיר טוב לכתוב משהו ואז צריך לומר לילה טוב, אירוני הוא היה יכול להיות כזה אם רק היינו מוותרים על המילים בלי לילה טוב או לפחות לילה טוב עם כללים שיהיה לילה טוב
ברגע אחד, כל המילים עוברות דרכי, הכל אני יודע כמו חריקת כינור אחת, נמוכה, ארוכה מנסרת בי, רוטטת בעצמותי אין לי מילים רק כאלו שמקוננות על השתיקה, השתיקה שנולדה כשהמילים כולן עברו דרכי
נשארתי שם עוד כמה רגעים, מביט בה, מביט בי, חושב על משהו לומר; מילים אחרונות שינצחו את הרגע. לא היו לי, אז אמרתי לה בחיוך מלאכותי, אבל רך: לילה טוב מיכלי, תוך כדי שאני מעביר את גב האצבעות שלי ברוך על פניה. היא חייכה אלי חיוך רך, רק עכשיו אני חושב שאולי גם שלה היה מלאכותי, נועד לרצות איזה אל דמיוני שהצבו לשפוט בינינו. הסתובבתי והלכתי משם, הפעם התעכבתי פחות מבפעמים הקודמות, לא הרגשתי צורך. רגע לפני שסגרתי את הדלת,…
עורב אחד, שניסה לשווא לפצח גרעין פרי שגנב מתוך צלוחית, צלוחית שניצבה על אדן חלון כלשהו, שמט אותו בתיסכול מעל גבעה קטנה. הגרעין נשמט בינות לאבנים ונעלם. לאחר מספר ימים בא הגשם. לאחר מכן בא העץ. עברו כמה שנים, כמה מאות אם לדייק.. ועכשיו, על גבעה קטנה שמשקיפה אל דרך עפר שמובילה אל הכפר, ניצב עץ חרוב זקן. יושבים עליו שני עורבים שאינם מודעים לכך שאבי סבי, … סבי סבם, הוא זה שיצר את העץ, יש מאין, גזע מזרע. "כוונות…
כותב עכשיו על כל הדברים היפים, אלו שראיתי ואלו שרק כתבתי. באזניות שלי שלמה ארצי אומר לה שהיא אף פעם לא תדע, ויש לזה את הצליל הנכון, את הליטוף הנכון. כל הדברים היפים, אלו שנוגעים בך, דוחפים אותך. הם לא משנים אותך, אבל גורמים לך לשנות את עצמך. אתה מחייך לעצמך בשתיקה, אתה מכיר בכך שאתה חלק ממשהו. אתה מושך בכתפיים, אבל לא בחוסר אונים אלא מתוך השלמה נעימה; התמסרות. כל הדברים היפים, אלו שקיימים, שמביאים אותך לכלל זכרון מחויך…
ישבנו בגן השעשועים שליד הכביש הראשי, המוביל אל בית החולים. הילדים צרחו והשתוללו, רצים ממתקן למתקן; קולות של שמחה. קבוצת אמהות עמדו ליד תינוקות בנדנדות, מקפידות לשמור על קצב נדנוד אחיד, על תינוק שקט ועל שיחה ערה. במרכז הגן הסתובבה קרוסלה, עליה קבוצת נערות צווחניות לבושות קצר בחום הכבד. על המדרכה שלידינו עברה נערה עטופה מרגל ועד ראש, רק פניה גלויים, בליווי אשה עטוית שחורים ובחור צעיר, פסעו חזרה מבית החולים, אולי ביקרו מישהו. הבחור פסע והתאים את צעדיו לאשה…
בשטח ההפקר שביני לבינה אפשר למצוא את מה שאמרתי לה, כל המילים ששעברו את המרחק אך התנפצו על חומות לא נראות, ועל חומות נראות. מילים יתומות, רגשות פרוטים למילים, רגשות שאספתי חזרה ופרטתי שוב ושוב, למילים קטנות יותר, כי אולי כך הם יחדרו. והמילים הפכו קטנות יותר ויותר, רסיסים של רגשות, מתפזרים באויר ויוצרים קשתות מרהיבות שאפשר לראות אך אי אפשר כבר לאחוז בהן. שטח ההפקר של מלחמה שאף אחד לא ניצח בה