בכל שנה מחדש אני מחכה לחודש אלול;
מחכה לחודש ההוא בו יש שעת רצון לילית, לסליחות.
כשהחרטות לא מנסות לקרוע את דפנות המחשבה;
כשהן באות אחת אחת, מבקשות קצת מקום משלהן, מבקשות להיות לפחות לרגע אחד, בנות חוקיות.
מבקשות שאכיר בהן.
ואני יושב שם בקצה החדר, מביט בהן מתקרבות אלי,
והן כולן מעוותות, חיגרות ופיסחות; והן מוכות ורצוצות;
ובאותו הרגע אני לא שונא אותן, לא מתבייש בהן יותר, לא דוחק אותן לקרן המחשבה, אל מחוצה לה.
אני מפנה להן מקום לידי, מניח את ראשן העייף על רגליי, מניח עליהן יד ושותק.
אין לי מילים עבורן, הן יודעות הכל, אין טעם לשקר להן.
וכשהזמן עובר, הן קמות מעצמן, בלי לומר מילה ובלי להביט בי, קמות ומשתרכות לאיטן, מתרחקות.
ואז אני נשאר שם לבד ויודע שעוד שנה עברה ושוב לא ביקשתי מהן סליחה.