נשארתי שם עוד כמה רגעים, מביט בה, מביט בי, חושב על משהו לומר; מילים אחרונות שינצחו את הרגע.
לא היו לי, אז אמרתי לה בחיוך מלאכותי, אבל רך: לילה טוב מיכלי, תוך כדי שאני מעביר את גב האצבעות שלי ברוך על פניה.
היא חייכה אלי חיוך רך, רק עכשיו אני חושב שאולי גם שלה היה מלאכותי, נועד לרצות איזה אל דמיוני שהצבו לשפוט בינינו.
הסתובבתי והלכתי משם, הפעם התעכבתי פחות מבפעמים הקודמות, לא הרגשתי צורך.
רגע לפני שסגרתי את הדלת, ביקשתי ממנה לקום ולנעול אחרי.
הפעם, כבר לא חיכיתי ליד הדלת. ידעתי שהיא לא תקום לקרוא לי, היא מעולם לא קמה.
היא נתנה לי ללכת.
ירדתי במדרגות בצעדים לא מהוססים, מתעלם לחלוטין מהשכנים שישבו למטה וגרמו לי לתחושת אי נוחות כשעליתי.
נהגתי הביתה ללא מחשבות, הראש היה נקי, התמקד באורות שנשברו על השמה, באדים שהתעבו עליה.
הבטתי פעם או שש במסך הטלפון, בתהייה האם היא כתבה לי משהו, רק תהייה. שום ציפיה לא היתה, שום אמונה שמילים שהיא חשבה עליהן, יופיעו שם.
וזה בסדר.
זה בסדר כי מה כבר נשאר?
אני יודע שהפעם אף אחד כבר לא ישנה את זה.
לא ארשה לו..