איש גאה, הזקנה קפצה עליו פעמיים, פעם אחת כשיצא לפנסיה ופעם אחת כשאמא שלי נפטרה.
שתיהן ריככו את הפינות החדות שלו, בגסות, באלימות. אבל הוא לא נכנע בקלות, הוא התעקש, שמר על כבודו כפי שהבין אותו.
והגוף התחיל לבגוד.
במאה שנים של בדידות, כתב גרסייה על משחק הכסאות, כשכולם יושבים בכל פעם במקום אחר – בהתאם למקומה של השמש בשמיים.
כולם פשוט מחכים.
מחכים שהזמן יעבור.
לא הבנתי את זה בזמנו, אבל עכשיו אני מבין את זה. הם לא חיכו שהדברים שקורים יעברו, הם חיכו שהזמן עצמו יעבור, שום דבר לא חיכה להם בצד השני.
עכשיו זה בדיוק מה שהוא עושה. יושב שם. מחכה.
הביאו לו טלויזיה גדולה, שמו גם ערוץ דת, שישמע דברים שיאהב.
עם הזמן כהו עיניו עוד יותר, מבחין בדמויות בקושי, בצלליות, אז הוא רק שומע.
עם השלט הוא לא מסתדר, אז אם הערוץ בורח – הוא מבקש ממישהו שיחליף בחזרה.
עברתי שם עכשיו, מכשיר הטלויזיה היה על ערוץ אחר והוא ישב על הכסא, רדום.
אפילו על העמדת הפנים הוא ויתר.
כבר לא אכפת לו מי נכנס ומה חושבים.
העברתי את הערוץ חזרה, הוא אפילו לא הבחין.