שקרים וסיבות
שיקרת לעצמך כדי להיות איתי שיקרת לאחרים כדי להיות איתי שיקרת לעצמך כדי להפסיק שיקרת לאחרים כדי להפסיק שיקרת לי כדי להפסיק שיקרת ושיקרת ושיקרת – ובסוף, אין לי מושג מה בסוף. הסוף לא נכתב, אבל הוא בלתי נמנע.
מבעד לחלון
לקולה ולקצבה של גיטרה הוואית קטנה, מבעד לוילון לבן שרפרף ופרפר ברוח קלה, המחשבות שלי יצאו. והמחשבה לא באמת הושלמה, והמילים לא רצו לצאת – אבל הן יצאו. והחלון הזה הזכיר לי חלונות אחרים, חורפיים, סתוויים, קיציים, אביביים וסתם כאלו שאין להם עונה. חלונות מהם שום דבר לא ריחף החוצה, רק נישא פנימה. ולא היה לי מה לומר, אבל היו לי חיים שלמים לצעוק. והרצון לכתוב, לשמוע את המחשבות שלך, להגות אותן, להפוך למשהו אמיתי. ואיכשהו, אתה נשאר לפתע עם…
שייכות
הקטע הוא להיות חלק ממשהו; להביט בראי הפנימי שלך, ולראות השתקפות של משהו שהוא יותר ממך. לראות שהחוטים שיש לך על הידיים והרגליים, על הלשון ועל כל תנועה שלך, לא נמצאים שם רק כדי לכבול אותך כך שתנוע בלי לפגוע באחרים, אלא גם כדי להגן עליך. כדי ששתנועות פתאומיות לא יכאיבו לך. כדי שנפילות ירוככו. לא תמיד החוטים האלו יפים, לעתים הם גסים ומכוערים – ואלו בדיוק המקומות בהם אנחנו צריכים ללטש, להשתמש ביופי של כל מה שיש לנו. ליור…
זה היה נפלא
ובסצינה אחת בסרט, רגע לפני שהיא עזבה, היא עמדה בגבה אל המצלמה והחלה ללבוש את מעילה. והאור היה מושלם וצבע הבד היה מושלם. וצבע העור החשוף של כתפיה היה מושלם. וכשהחולצה הרפויה מעט שלה נתלתה ונמתחה על גבה, מדגישה את הכתפיים, את השכמות שלה, את גופה; כאילו שהחולצה היא שלובשת אותה ולא להיפך, יכולתי לראות לרגע עם כל החושים, כיצד אני רוצה לאהוב.
רק פשרה מוסכמת
נולדתי וגדלתי כאן, אז אני חושב בעברית, סופר בעברית וחולם בעברית. ודווקא בגלל זה אני אוהב מילים מסויימות בשפות אחרות, כי מילים – תבינו – הן ביטוי, אין להן קיום משל עצמן. ולפעמים הדרך היחידה לתרגם מילה, היא להרגיש אותה, כי לפעמים – אתם יודעים – מילים הן רק פשרה מוסכמת. אז לפעמים אני אוהב באנגלית עם מבטא צרפתי, ולפעמים אני מתאהב באיטלקית צרודה שאיני מבין ממנה אף מילה, ולפעמים אני כועס בכמה שפות, עם מבטא ובלי מבטא, ולפעמים אני…
לא חיכיתי
חיכיתי עד שנגמרו הימים עד שנגמרו השעות עד שהזמן האפיר, החוויר והזדקן חיכיתי עד שנגמרו המילים עד שנגמרו האותיות עד שהכל נאמר ולא נותר
סיפור פשוט
בין כוסות קפה למשקאות אלכוהוליים, בין שתיקות של אין מה לומר ובין שתיקות של חוסר רצון לשמוע את הקול של עצמך, מצאתי את עצמי משוחח איתה. באה מעיר צפונית ש"רע שם" אל העיר הגדולה ש"אני לא אוהבת אותה". שיחה שלא מובילה לשום מקום, שיחה של המילים בינן לבין עצמן, אנחנו רק הנענו שפתיים, לא באמת היינו שם. הבוקר כשהתעוררתי, נזכרתי בהן – בה ובשיחה. בחורה רגילה עם סיפור פשוט, הסיפור של רבות כמוה, עוברות בסך; והסיפור הזה הוא עולם ומלואו…
בשם כל המילים היפות
בשם כל המילים היפות שאיפרתי וסירקתי בשם כל המילים היפות שחיזרתי אחריהן בשם כל המילים היפות שהתמסרו אלי והתמסרתי אליהן בשם כל המילים היפות שאהבתי באכזב בשם כל המילים היפות שהיו של אחר בשם כל המילים היפות שאיכשהו, תמיד השאירו אותי לבד.
בקרוב יגמרו לי המילים
בקרוב יגמרו לי המילים לא ישאר לי מה לתת לך את תביטי בי, דרכי יד פשוטה תמתין לשווא וכמו עם חוט בלתי נראה, אמתח על פני חיוך לא שווה אומר לך שהכל בסדר, אחכה שתביני שתשתפי פעולה עם השקר לא תצטרכי להעמיד פנים ואני אשען לאחור, בלי לדעת אם אפול כשאת תתרחקי בצעד בטוח אני אביט בך מעט, דעתך כבר מוסחת ואז אפנה את מבטי אל השמיים או אל האדמה ואתרכז בעלה, ענן או בקצה הנעל שלי
אהבה
אהבה היא לא מה שהותרת אחריך אלא מה שתיקח איתך, אהבה היא הרגע הבא, כשהציפייה וההמתנה הופכות לדבר אחד; אהבה היא כל מה שקרה כבר, כל מה שקורה עכשיו וכל מה שיקרה, אבל מורגש מבלי להיות כבול לזמן. אהבה אינה יותר ממה שהיא והיא לא צריכה להיות, היא תמיד במידה הנכונה של גאות.