אבל כלום לא נמשך לנצח. אתה מאמין שאת היסודות – הנחת. שהיסודות שייכים לך; אבל הם לא. אתה מתעלם מהדברים הקטנים, מההנחות המובנות. אתה פשוט אוחז בידה ונע קדימה. נע לאן שתשא אתכם הרוח. אבל היד הזו בכלל לא בטוחה. היד הזו לא אומרת שום דבר, היא לא חלק ממך – אתה רק מניח שכך. ואז אתם משחררים ידיים ואתה מגלה שכל הזמן לא היו לך שום יסודות. לא באמת בנית משהו, רק הנחת ש.. ומכאן אתה צריך לבחור מה…
היא עלתה על מוקש; היא פתאום מבינה את זה. היא פתאום מבינה, רואים עליה. רואים את זה בעיניים שלה בכל פעם שהיא מביטה בי, מביטה בעצמה. היא כבר מבינה איך זה עובד, היא יודעת שאם דורכים על מוקש, אסור לזוז. היא גם יודעת שעכשיו הזמן שאול, שמתישהו היא לא תוכל להשאר ולעמוד שם – ברוח, בשמש. ברור לה שברגע שהרגל תורם, המוקש יפעל. אז עכשיו הכל על מי מנוחות. בינתיים.
בסופו של דבר, כל החתיכות נופלות למקום שלהן. האבק שוקע, הרוח שוככת ואתה מתחיל לזהות צורות, מתחיל לזהות צלליות, קווי מתאר – רואה את קו האופק. אתה פשוט עומד שם במרכז, מנסה להתקפל לתנוחה עוברית, מקווה שכמה שפחות פינות חדות יגעו בך. וזה טבעי. אבל זה הכי גרוע, כי כשהרוח תפסיק והאתה תפקח את העיניים, אתה תהיה מכווץ וסביבך כל החתיכות שנפלו למקום. והן לא יתנו לך לזוז, לא בלי חתכים. אז כשהרוח תבוא – עצום את העיניים, שים את…
הידיים שלי מושטות, מבקשות. והיא באה ומרוקנת את הכיסים שלה, את כל המחבואים וכל פינות הסתר. עורמת על ידי זהב. עורמת עליהן אבנים טובות, תשורות ומתנות. והידיים שלי כבר עייפות, אוצר גדול וכבד. והיא ממשיכה ועורמת. היא מניחה ואז מסתכלת אלי, מביטה בעיני, בוחנת האם די. ואז היא ממשיכה. פורמת קפלי בד ודולה עוד אבן, עוד פנינה, עוד קצת זהב. והידיים שלי עדיין מושטות, רק מבקשות – מלכתחילה – מים. היא תמיד שם, האמת; כמו חבר ישן וטוב. ואתה מזהה…
לרוב, אין מה לתקן. אנחנו מי שאנחנו. כל המודלים הפסיכולוגיים, חינוכיים, שנועדו להתאים אותנו למה שתקין, מפרקים את השלם ובעצם מרוקנים אותו מהמהות שלו. תקין, מלשון תקן, הסכמה כלשהי על מה שאחיד, על מה שנכון; 'מוסכמה חברתית' הם מכנים את זה. אבל, אין כזו הסכמה. כולנו נכפים לקבל את אותה הסכמה ערטילאית, אבל אף אחד מאיתנו לא באמת השתתף ביצירתה; ברוב המקרים אנחנו בכלל נשענים על תובנות ששייכות לדורות שקדמו לנו, תובנות שאינן תקפות בשום צורה. כן, יש מקרי קיצון….
נפתחים פנימה, או החוצה; יש כאלו שנעים על ציר ואלו שנעים על מסילה; יש עם חלון, יש בלי; יש אנשים שחורקים; יש נעולים ויש כאלו שבכלל תלושים ופרוצים; והם תמיד גם כניסה וגם יציאה.
הוא יושב באותו הכסא, זה שהיא ישבה בו כל השנים. כסא שנמצא בתפר שבין המטבח לבין פינת האוכל. פניו אל הדלת, צופה ומחכה לאורחים. לא ברור לי מדוע הוא החל לשבת בו בכלל, מרגע שהיא נפטרה זה הפך להיות שלו. זה כנראה הערבוב שבין הגעגוע לבין הרצון להשאיר משהו ממנה בבית; שמישהו תמיד ישב שם לקבל אורחים. הוא יושב שם בכסא, מקל הליכה מבמבוק ביד שלו, בידיים שלו, הרועדות. אומרים שאלו העצבים שנפגמים בגלל הגיל והזקנה, אבל אולי זה הפוך….
לפעמים אנחנו נתקלים בסיפור של מישהו אחר, מתחככים בו לרגע. זה קורה בדרך כלל כשאנו נתלשים לרגע ממסגרת הזמן שלנו, כשאנו בציפיה שיקרה משהו; שמישהו יספר לנו כיצד יראו החיים שלנו מעתה ואילך. אז אנחנו מתחככים בו, בסיפור הזה. ואז אנחנו ממשיכים ללכת. חושבים שזה לא השאיר סימן, לא הותיר דבר. ואז הזמן עובר, כי הוא תמיד עובר. ואנחנו משנים תנוחה, מפנים חלק אחר מאיתנו אל האור, כי גם את זה אנחנו תמיד עושים בסוף.. ופתאום מסתבר שזה לא עבר…
כופה על עצמי להמצא ברווח שבין מה שאני חושב על עצמי, לבין מה שאחרים חושבים עלי. ומה בא קודם? המחשבות שלי על עצמי, שמנסות להראות דבר אחד, או המחשבות של העולם עלי, כפי שהוא מבין את ההצגה שלי? אני לא השקר שלי ולא אי ההבנה שלהם.
אנחנו הפעולה, אנחנו הסיבה וגם התוצאה. אנחנו מי שאנחנו. אנחנו יוצאים אל הדרך במחשבה שנגיע למקום אחר, אבל בסוף אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה, קצת שונים – עטויים יותר מצד אחד וקלופים מצד שני. לאורך הדרך אנו לוחצים ידיים, מושיטים ידיים, מושכים אותן ברתיעה וגם סתם מטילים אותן לצד הגוף. הן חוזרות מצולקות, מיובלות ומאובקות, כשיש לנו מזל. אנחנו מי שאנחנו, אנחנו מה שאנחנו. אנו בונים מגדל של רגשות, מגדל רעוע מכל הבא ליד; והכל תוך כדי תנועה, בדרך מלאת מהמורות….