אבל כלום לא נמשך לנצח.
אתה מאמין שאת היסודות – הנחת.
שהיסודות שייכים לך; אבל הם לא.
אתה מתעלם מהדברים הקטנים, מההנחות המובנות. אתה פשוט אוחז בידה ונע קדימה. נע לאן שתשא אתכם הרוח.
אבל היד הזו בכלל לא בטוחה.
היד הזו לא אומרת שום דבר, היא לא חלק ממך – אתה רק מניח שכך.
ואז אתם משחררים ידיים ואתה מגלה שכל הזמן לא היו לך שום יסודות. לא באמת בנית משהו, רק הנחת ש..
ומכאן אתה צריך לבחור מה הלאה.
ואני יודע מה הלאה.
אני רק לא יודע היכן ואיך.
הפעם אני יודע שאני עם עצמי. רק עם עצמי.
נכשל בעצמי ומצליח בעצמי.
הדרך כבר לא תוביל, לפני כל צעד – אוודא שהרגל מונחת על קרקע יציבה.
הלבד רק יתעצם, אבל זה טבעי וזה גם די תלוי בי.
והכי חשוב זה לזכור שהמילים צריכות לפעמים להיות פשוטות. כמו אלו.
לא להתפתל איתן.
הצלחה או כשלון לא יקבעו על ידי המילים שאני כותב, אלא על ידי המעשים שלי.
ואם אני לא מסוגל לכתוב בצורה פשוטה וישירה את הדברים, ולהציג אותם החוצה – בלי לחשוש מתבוסה, או לקוות לניצחון, מהכתיבה עצמה: איך אוכל לעמוד מאחריהן ובעצם לעשות אותן?
אז הנה, אני כותב: הנחתי, טעיתי, נכשלתי.
עכשיו אני צריך להתחיל מההתחלה, ללמוד כיצד – כי אני לא באמת יודע ומה שחשבתי שאי יודע, הוכח ככושל.
ופשוט לבנות.
וזה לא יהיה מהיר.
וזה לא יהיה קל.
אבל זה מה שאני רוצה
זה מה שאני צריך
זו האפשרות היחידה.
לא אשלול שום דבר
לא אכפה שום דבר
לא אהיה מישהו אחר, אבל אהיה אני, כראוי ובלי להתחמק.