הידיים שלי מושטות, מבקשות.
והיא באה ומרוקנת את הכיסים שלה, את כל המחבואים וכל פינות הסתר.
עורמת על ידי זהב.
עורמת עליהן אבנים טובות, תשורות ומתנות.
והידיים שלי כבר עייפות, אוצר גדול וכבד.
והיא ממשיכה ועורמת.
היא מניחה ואז מסתכלת אלי, מביטה בעיני, בוחנת האם די.
ואז היא ממשיכה. פורמת קפלי בד ודולה עוד אבן, עוד פנינה, עוד קצת זהב.
והידיים שלי עדיין מושטות, רק מבקשות – מלכתחילה – מים.

היא תמיד שם, האמת; כמו חבר ישן וטוב.
ואתה מזהה אותה פתאום, במקום זר וחדש. ואתה תמיד שמח לרגע, מרגיש מעט יותר בטחון בגלל הפנים המוכרות.
ולפעמים, חבר טוב הוא גם נושא בשורה שלוקח לך זמן להבין ולקבל.