זהו פולי? מכבים את האור וסוגרים את הדלת? חשבתי שאנחנו קצת יותר מזה, חשבתי שיש בנו מעט יותר. עד הרגע האחרון לקוות. עד הרגע האחרון לקוות. חזרתי לשמוע את השירים ההם. חזרתי לכתוב. חזרתי לנהל דיאלוגים ארוכים עם עצמי. כמה מתאים לך – ללכת בלי ללכת. כנראה שגם הפעם, כמו בכל הזמן שלנו יחד, אני זה שיכבה את האור ויסגור את הדלת. אבל זה רק נראה כך – כי את כבר יצאת. זכרי את המילים שלי: את תשכחי אותן.
לפני כמה ימים היינו באירוע. כולם שם ידעו שאנחנו מתגרשים. חייכו אלי, דיברו איתי. חייכתי חזרה, דיברתי. עברו כמה ימים.. אתמול בא אחד מאלו שהיה שם, היחיד אולי שקרוב אלי איכשהו. הוא מספר ששאלו אותו מה קורה איתי, אמרו שאני נראה רע. אני כבר יודע כמה שפות, בשפת הרכלנים-חטטנים, מה שהם אמרו זה, בתרגום חופשי לעברית: אתה הכי קרוב אליו, מה קורה? ספר. שתף. תן משהו. גם הבנתי שזה עורר בו ספקות אולי, תהיות. אולי הוא היחיד שלא רואה ושאני…
הבית כבר ריק. הכלבלב משתולל לו בסלון. או, בעצם, במקום בו עמד קודם הסלון. משתולל ומסתובב, שמח ואבוד. מדי פעם הוא בולם את עצמו, באינסטינקט – כאן עמדה ספה, כאן עמד שולחן. כשהמובילים באו, הוצאתי אותו החוצה, שלא יפריע, שלא יפגע. בינתיים, כמו בסרטי הטבע ההם בהם הזמן מואץ, השמש שינתה את מקומה בשמיים והבית התרוקן לו. כשהכנסתי אותו פנימה הוא עצר בכניסה, הרים מבט וניסה להבין. לקח לו רגע לזהות. הוא רץ מפינה לפינה, תופס בובה פרוקת רגליים ומנער…
נקודת המפגש, בין כל מה שהיה לנו, לבין כל מה שאנחנו. פתאום אתה לא בטוח מה אתה לוקח איתך. רכוש קל לחלק, ילדים אי-אפשר, אז אתה מתמקד בלקחת את עצמך. אבל מי אתה? מה מכל מה שיש לך בתרמיל על הגב, שלך? אלו מהזרועות שצימחת, הן חלק ממך? ובבוקר אתה תעמוד מול הדלת, וכמו נחש תשיל את עורך. משהו ממך ישאר מאחור, משהו ממך יעלם. אתה תהפוך לאדם אחר ואפילו לא תדע על זה.
את כל מה שידעתי, לקחה הרוח משב אחד פרוע, חרש את מחשבתי ראשונות נשרו המילים שלא זכרנו לחזק זהות נפרמה פסיעה זהירה של רגל יחפה, על רצפה זרועת שברים חדים, של אמת שהתנפצה ועכשיו כבר לא מונים את הצעדים
מעשייה יהודית ישנה מספרת על אותו יהודי שעלה לשמיים, ושם נמדדים מעשיו ומתברר שהטובים והרעים שקולים ושווים. אז מאפשרים לו לבחור, שואלים אותו לאן הוא רוצה ללכת, לגן-עדן, או לגיהנום? הוא, כיהודי שראה דבר או שניים בחייו, מבקש לראות קודם את שני המקומות. המלאך מסכים ולוקח אותו לגן העדן, הוא רואה שם אנשים שקטים, יושבים וקוראים. הוא שואל מה קורה כאן והמלאך עונה: "כאן כל היום יושבים וקוראים ולומדים." משם הם עוברים לגיהנום, שם הוא רואה רחבה ענקית מלאה בגברים…
יש משהו באויר, כמו דמעה סרבנית, כמו השתנקות של בכי שתקועה בגרון ומסרבת לצאת. אתה לא אוהב משהו, אתה לא רוצה שזה יהיה כך; אבל אתה לא יודע מה. אתה לא מצליח להניח על זה את האצבע, לא מצליח לתת לזה שם. אבל זה שם, וזה גורם לך להיות ממוקד, אך ללא מטרה. הרגשות דקים, החושים חדים – אבל אין לך במה להאכיל אותם. אז אתה מחפש את זה אצל אחרים. אתה קורא, אתה שומע מוסיקה, מבחין בכל פריטה של…
יושבת, מקשיבה בסבלנות להאשמות שלי. לטענות שלי. מהנהנת ברכות בראשה, מבהירה ששמעה. מראה שהיא מבינה, מכילה – לא מחזירה. לא עונה. לא מאשימה בחזרה. ופתאום הבנתי! ככה זה אצל קדושים. הם מרגישים טוב יותר עם עצמם כשהם לא עונים לך, הם לא יתנו לכל מה שבוער לרתוח – לפעפע כלפי מעלה. הם לא יתנו לך את האפשרות לתקן משהו. אתה גם לעולם לא תוכל לענות להם. לא תוכל להפריך את ההאשמות שלהם, כי הם פשוט לא יאמרו לך מה הן.
ועכשיו, כשאתה פתאום רואה איך דברים קורים בבת אחת. איך הבלתי אפשרי והבלתי יאמן, הופכים לצפויים כל-כך, אפילו מתקבלים בשלוות נפש, הכל ברור. זה תמיד היה כך. את צדקת, "אל תשאל אם מישהו השתנה, שאל אם הוא עדיין חי"
הטריק בסחרחרה (קרוסלה) – אם אתה לא רוצה לקבל בחילה – הוא לא להביט החוצה, אלא למקד את העיניים בגוף הסחרחרה, שלפחות העיניים יתמקדו במשהו קבוע. זה עובד טוב בסחרחרות, לא בחיים. בחיים אתה פשוט צריך להאחז בכל דבר שיש, הכי חזק שאפשר, לעמוד יציב – ולהביט החוצה, לא פנימה. להביט קדימה. אבל זה בסדר אם לרגע אחד אתה עוצר, מביט פנימה, סביבך – רק כדי לדעת שאתה עומד במקום טוב, להבין שאין לך מה לחפש פה. שמה שאתה צריך…