הוא יושב באותו הכסא, זה שהיא ישבה בו כל השנים. כסא שנמצא בתפר שבין המטבח לבין פינת האוכל.
פניו אל הדלת, צופה ומחכה לאורחים.
לא ברור לי מדוע הוא החל לשבת בו בכלל, מרגע שהיא נפטרה זה הפך להיות שלו. זה כנראה הערבוב שבין הגעגוע לבין הרצון להשאיר משהו ממנה בבית; שמישהו תמיד ישב שם לקבל אורחים.
הוא יושב שם בכסא, מקל הליכה מבמבוק ביד שלו, בידיים שלו, הרועדות. אומרים שאלו העצבים שנפגמים בגלל הגיל והזקנה, אבל אולי זה הפוך. אולי אנחנו במצב תמידי של רעד שהאמונה בחיים יודעת להעלים, ובגיל הזה האמונה הזו נחלשת.
אולי זה הלב העייף שמרעיד את הידיים?
הוא חזר מבית החולים עם קוצב לב, מתוקן אבל לא בריא.
אל הרחוב הזה הם הגיעו לפני 54 שנים, ביחד, מהמעברה שבדרום, כמעט 20 משפחות בעלות קרבה משפחתית כזו או אחרת. רחוב שהוא שבט; כולם יחד בשמחות ובאבל.
דלתות פתוחות ולא מעט ערבות הדדית; כפר בתוך עיר.
ועכשיו הוא יושב בכסא העץ הכבד, ראשו שמוט, תש ומותש. ואף אחד כמעט לא מבקר, לא בגלל שהרחוב השתנה, לא בגלל שהשבט התפרק – פשוט לא נותר כמעט אף אחד.
רובם כבר אינם, ואלו שנותרו – חולים ורצוצים. בעצמם יושבים בכסא ובוהים בדלת.
אני מביט בו מזוית העין, פוחד שהוא יקרא את המחשבות שלי; שואל את עצמי על מה הוא חושב, מהן המילים האלו שחוזרות בראשו בין המחשבות, מהדהדות את הפחדים.
אנחנו כמו שתי בועות סבון, עשויים מאותו החומר, מלאים באויר, חולקים דופן משותפת אבל לא את התוכן. אם הדלת תפתח – שנינו נעלם.
עובר לידו מדי פעם, מניח יד על כתפו, בלי מילים; אין מה לומר. רק לדעת.
אני כאן
אתה כאן