לפעמים אנחנו נתקלים בסיפור של מישהו אחר, מתחככים בו לרגע.
זה קורה בדרך כלל כשאנו נתלשים לרגע ממסגרת הזמן שלנו, כשאנו בציפיה שיקרה משהו; שמישהו יספר לנו כיצד יראו החיים שלנו מעתה ואילך.
אז אנחנו מתחככים בו, בסיפור הזה. ואז אנחנו ממשיכים ללכת.
חושבים שזה לא השאיר סימן, לא הותיר דבר.
ואז הזמן עובר, כי הוא תמיד עובר.
ואנחנו משנים תנוחה, מפנים חלק אחר מאיתנו אל האור, כי גם את זה אנחנו תמיד עושים בסוף..
ופתאום מסתבר שזה לא עבר כל-כך בקלות, לא היה פשוט כל-כך. נותרה צריבה בעור, סימן ברור ולא מתנצל.
עכשיו אני כבר יודע לזהות. יודע שהסיפור הזה ישאיר סימן, יחרוט את שמו באותיות של קידוש לבנה, בפינה חשוכה. ויחכה. יחכה שאפנה אל השמש.