המתים והתמים
לא תמיד אנשים מתים, לפעמים הם פשוט תמים
מחשבה פרומה
כשהמחשבה נפרמת, מותרת ורפה כמו אותה הכבשה בסרט מצוייר, שהצמר שלה נתפס בגדר והיא נפרמת היא נפרמת ונפרמת ונשארת עירומה. גם למחשבה יש מסמר בקיר, גם היא נתפסת ונפרמת. נמתחת בין מקומות ותובנות, בין רגעים. ואז, עם האצבעות אתה מתקן בה פגמים שנחשפים עם הפרימה, עם האור. ובסוף אתה נשאר עם מחשבה מושלמת, מנותחת ומנומקת, מבריקה ומתוקנת פרושה לתפארת, שום פרט לא נעלם ממך – אתה רואה את כולה. אלא שעכשיו כבר אי אפשר להחזיר אותה למקום, היא כבר לא…
זמן מקופל
לפעמים אני קורא בבלוגים או בטוויטר, סיפורים. תקצירי סיפורים. יריעות חיים שלמות מכווצות לפסקה. או רגע אחד, חסר שוליים, שנפרש במילים שלא נגמרות; וזה עוצר אותי. זה פשוט מקפיא את הרגע, שלי. גורם לי להביט פנימה, להביט החוצה; לראות את הזמן, להרגיש אותו; להיות פתאום במקום אחר. ופתאום למילה מסויימת יש נפח, היא פולטת אור, היא מטילה צל, יש לה ריח. מילים שנתפסות בכל החושים, אפילו במישוש. וזה מרגיע אותי, כי אז הכל נמצא בהישג יד. כל המקומות שהייתי בהם…
תמיד יש רעד קל
בנגיעה הראשונה של הרוח בגדר בניפוץ הגל, כשמים הולמים במים במתיחת הבגד על הגוף בעצירת הכסא לאחר חריקה בשיניים המכרסמות דבר בכוס שעוזבת את היד ומונחת על שולחן בקפיץ החורק של ידית הדלת בשריר שמתעוות לכלל חיוך
בין השורות
אין מה לקרוא בין השורות, יש שם רק רווח לבן חסר אויר. בין השורות לא תמצא את כל המילים שנשרו, לא תמצא שם מילים יתומות או מילים עייפות יש שם רק מילים שכלל לא נולדו זה הלימבו של המילים ברווח הזה אין שום דבר חי ברווח שבין השורות, אין השתקפות למילים. הן גם לא מטילות שם צל.
סיפור קצר על בקבוק ריק
אבל הוא לא תמיד היה ריק. למעשה, לאורך קיומו הוא היה מלא זמן רב יותר, משמעותית, מאשר ריק. כמו כל אדם אחר, סליחה – בקבוק אחר, גם אותו ייצרו ומייד שלחו אל העולם. כולם אמרו שהוא יכול להיות מה שהוא רוצה, שכל האפשרויות פתוחות בפניו; הם אמרו – לדוגמה – שהוא יכול להיות בקבוק משקה אנרגטי של אצן מרתון אולימפי; וגם לבחור בחיים הפשוטים של בקבוק מלא בנפט, שנווד שומר ללילה קר במיוחד. היו גם את אותם קלי-הדעת שאמרו שהוא…
בין לבין
לחיות באתנחתא שבין המילים, במנת האויר שנשאפת באנחה שלאחר משפט מוטעם שהסתיים בנשיפה החדה שלפני המילים, בנשיפה החדה שבתומן. להתקיים ברגע בו שאר החושים חוזרים, לרגע, להתקיים, באחת. ולרגע, כל האויר שבעולם לא מספיק לך
שיר אנושי
שירים שמזכירים לי אנשים, מילה שפעם נאמרה, דימוי שפעם התקיים, מצלול שמזכיר שם או חיוך, או סתם תאורה; זמר שמשכנע אותך שהוא מבין; הוא מבין למה התכוונת אתה, במילים שהוא שר.. אנשים שמזכירים לי שירים; היי, כתבו על זה שיר; ההבעה הזו שלך, זה כמו מה שהזמרת ההיא מתארת; את שותקת, כולם שרים על זה; אתה צועק, שובר וצוחק, גם את זה כתבו פעם; כל השירים וכל האנשים, בספר אחד. אבל האם זה ספר של שירים או ספר של אנשים?
מילים של אתמול
בבוקר, ברכב, בדרך לגנים, כל המילים הבודדות שניתקו מההקשר שלהן אתמול, ששקעו אל תחתית המחשבה או הצטברו על איזו דופן פנימית, משתחררות לאטן וממוחזרות. נאמרות לחלל הרכב. לפעמים בקול, ללא סיבה שאתה יכול לתת, ולפעמים בלחש, כדי שהילדים לא ישמעו, או כי אולי אתה לא רוצה לשמוע. ואז, לרגע אחד הקולות מהרדיו ומהמנוע גוברים על עצמת המחשבות. ואתה לפתע, מבלי משים, פותח את החלון לרגע או שניים, נותן לרוח לפזר את ענן המחשבות, עד הבוקר הבא.
עיבוד תובנות חלקי
אין כאן חוכמה גדולה או פתרונות כלשהם, זו רק התבוננות. לאחוז פרח, לזכור שהוא יכמוש ויבול, ירקב ויתפורר – זו לא כל המציאות. העושר שבצבע, הריח שמציף, המגע הקטיפתי, השקט שמקופל בכל עלה. הידיעה שזה כאן ושזה עכשיו, בלי זה המציאות לא שלמה. זה לא זן וזו לא חכמה סינית עתיקה. זה אני לעצמי, ביני לביני – לבדי.