זה היה חסר לי
נישקתי אותה, על הכסא ההוא. נשיקה ארוכה. נעימה. שממש מרגישים. אחרי זה חשבתי "כמה שזה היה חסר לי". חשבתי, אז גם אמרתי. "מאז שהתגרשת?" היא שאלה. "לא" עניתי תוך כדי מחשבה והבנה "מאז שהכרתי אותה"
אין לי מקום לציניות
אני כבר לא ילד, אני לא חושב שהייתי ילד עוד כשהייתי ילד.תמיד היה משהו להתמודד איתו, להכיל, לעבד ואז גם ללמוד לחיות איתו. לא תמיד בהצלחה.זה גרם לי לפתח ציניות מסוימת בנוגע לדברים מסוימים.ציניות, זו מילה שרבים טועים בפירוש שלה, ציניות אינה אירוניה (היא לא אמירה מסוימת שבעצם מעידה על ההיפך), היא לא נועדה להעביר מסר עוקצני ומלגלג, כמו סרקזם(עוקצנות).ציניות היא בעצם ההנחה שהסיבה שמישהו עשה משהו, תמיד מכילה מניע אנוכי שישרת קודם אותו. אני זוכר שכילד קראתי הגדרה לציניות,…
לא כתבתי עליה
פעם הייתי כותב מיד, משמר את הרגע. היום אני ממהר, רץ מדבר לדבר, יודע שאם אעצור לכתוב – הכל יסתבך. אז הריח שלה נשאר ברכבת. יחד עם התלתלים והמבט שברח שוב ושוב כשתפסתי אותה מביטה לאותו כיוון כמוני. מה זה משנה בעצם.
מתי מותר
אתה שואל מתי מותר להתגעגע כי עכשיו אסור אבל לא באמת לא באמת אסור ולא באמת שואל
פעם שניה שאני חולם עליה
ובכל פעם, החלום נעים – אבל ההשכמה לא. אני מתעורר ומבין שהחלומות שלי לעולם לא יתגשמו כי הם מחוץ לזמן שלהם, הם יכולים לקרות רק אם המציאות שלי היתה קורית אחרת. אבל התחושה, כשאני מתעורר – התחושה נשארת. התחושה של הבד, הריח, הקול. לרגע אחד אני נע מחוץ לזמן. כמעט רוצה להשאר שם. זה עצוב.
האיטלקיות של ניר
שני רוטוויילרים וברזילאית במיטה השנים הובילו לדירה ההיא מעולם לא חשבתי כך על הרב קוק מצאתי אותו אבל לא מצאתי אותנו אחרי שנים כבר לא מצאתי גם אותו האיטלקיות של ניר הוא ידע הרבה יותר ממני הייתי ילד גם הוא נשארנו שם ילדה במדינה אחרת קנאה בדבר שלא קיים חשבתי על זה הרבה אחר כך ואולי היא בכלל היתה תימניה מראש העין לא יודע ראיתי רק ישבן היא עוד היתה ישנה ואני הלכתי לפני שהתעוררה
לא היתה לי ברירה
אנשים יעשו הכל כדי לקבל שליטה, הם יעשו הכל כדי לאבד שליטה. הם הולכים לפסיכולוגים כדי לחקור ולהבין מדוע הם עושים דברים, הם רוצים שמישהו יאמר להם שזה הגיוני, שלא היתה להם בחירה. הם מפרקים את עצמם במחשבות אינסופיות, לא חושבים על כך שפירוק שאין לו תכלית של הרכבה מחדש – הוא לא יותר מהרס שיטתי. הם רוצים לספר לעצמם שלא היתה להם ברירה. הם רוצים שליטה, אבל לא שליטה במעשים שלהם, במחשבות שלהם, בבחירות שלהם. לא. זו עבודה קשה…
הזמן סירב
ואז הזמן סירב, והמילה האחרונה היתה שלו, האמת היא שאני לא זוכר שמישהו התווכח, לא היו מילים קשות. רק רגע שחלף בזמן שכולם הביטו, רק שעה אחת, דקה אחת, רגע אחד, בו הזמן התעקש. הגענו לשם יחד, חזרתי לבד.
באות והולכות
כל המילים באות והולכות ושום דבר לא נאמר. לא מה שהתכוונתי אליו. מחשבות קצרות, לטווחים קצרים. הזמן הפך להבהרות, ואני מוציא אותך ומוציא, לא באמת יודע מה אני רוצה לומר יותר. רק יודע שמנסה לקבל שליטה בתחושות שלי דרך המילים. כל התחושות והרגשות מתערבבים, המוח מסתחרר מכעסים שאיני מוכן לקבל. מאכזבות שאיני מסכים להן. מדעות שלי על עצמי, מתובנות שנולדות מתנועת הזמן. ואני חושב שאם זה שלי, אני יכול להשתמש בזה כמה שארצה. כמו ג.ג מארקס שלימד אותי. אני חושב…
איך שלא אהבתי אותך
מתגעגע לאיך שלא אהבתי אותך לכל מה שלא אמרתי לך לכל מה שהיית שם כשאני לא לכל מה שרציתי בלי מילים לכל מה שלא היה שם מתגעגע לאיך שלא אהבתי אותך מעולם לאיך שהייתי צריך לאהוב אותך לעולם וכל זה יותר חסר לי ממה שאת חסרה לי וזה כל הטוב שעשיתי ובעיקר כל הרע שעשיתי