הקיפוד הכסוף תמיד היה שם, נע בין המיטה לבין שולחן הסיבית הצהוב. כמויות הקפה האינסופיות. הארוחות הליליות. הבקרים שעברו בשינה. כתיבה אינסופית אל הלילה, אם זה בבלוגים, אם זה עם אנשים אחרים. מוסיקה שחזרה על עצמה. ואני, שהפכתי את עצמי מהפנים אל החוץ, הופך ומחזיר. מחפש מקומות חדשים לתפור ולפרום. כמעט שלושים שנים עברו מאז, ולמרות שהתחושה היא שאני כבר במקום אחר, האמת היא שנשארתי שם בחדר ומעולם לא יצאתי.
זהו פוסט מוגן ואין לו תקציר.
האם אתה יודע מי אתה? האם כשאתה עובר מול הראי, אתה ממשיך לעבד במחשבתך לרגע נוסף את הדמות שראית? תחושה של מישהו מוכר? האם כשאתה מחפש מילה, אתה לוקח אותה מהמחשבות שלך או שלפעמים מבקש אותה מעצמך? האם ברגעים של שקט, אתה מחפש
איך אומרים דברים שאינך יודע? איך מוצאים את המקום הנכון להניח בו את הרגליים? איך יודעים מה נמצא מאחוריך? איך בוחרים בין כל הדברים שהם אתה? איך אוהבים לפני שבאה אהבה?
את, ששינית לי לרגע; את, ששינית אותי לתמיד; את, שכיסיתי מולך את שקריי במילים; את, שכיסית מולי את שקרייך בשתיקה; את.
יש ימים כאלו שאני פתוח יותר, מכוונן יותר, קשוב. אלו ימים בהם אני מאמין בכל הדתות, בכל האלים, הנוקמים והסולחים, הטובים והרעים, הנעלים והקטנוניים. בימים כאלו הכל הוא סימן ממעל, או מתחת. הכל הוא גהנום או גן עדן. כשמישהו אומר לי משהו, אני לא מקבל עותק מהמחשבות שלו, אלא אותן עצמן. כשמישהו מראה לי משהו, הוא הופך לשלי. ואני? אני פתאום סתם צופה. במקרה הטוב אני ניצב, בהצגה שאני הגיבור שלה. ואז, בצורה מוזרה, הכל נספג בי. הכל בסדר. להכל…
פתאום קלטתי שאני ממש מחבב מישהו בגלל ההליכה שלו. אנשים נמצאים בהליכה שלהם. אפשר ללמוד עליהם כל כך הרבה מההליכה, כיצד הם נעים בעולם. איך הם תופסים את עצמם במרחב. אני יכול לכתוב על זה כל כך הרבה. מה הם עושים עם הידיים, האם הם מודעים לעצמם תוך כדי, האם הם הולכים עם האחרים או ביחס לאחרים. כל כך הרבה. פתאום נזכר בהליכה שלי, לפחות בחלק ממנה – במדרגות שאני עולה ויורד בכל יום, בתחנת הרכבת. מתישהו שמתי לב שיש…
כשהיא רצתה להפרד, היא העלתה טענות ותלונות שונות. ואני, אני לא הבנתי על מה היא מדברת. הדברים לא נכונים, אני לא חושב כך ולא מרגיש כך. אז אמרתי לה שוב ושוב, וניסיתי לשכנע. אמרתי לה: אני לא מי שאת חושבת. אמרתי לה "את רוצה להתגרש ואני לא אחזיק בך בכח, אבל קחי בחשבון שאת לא מתגרשת מהאדם הזה שאת מתארת" התעקשתי. אך המילים לא חדרו את השריון שהיא עטתה. לפני כמה שבועות, מחשבה תועה לפתע הגיחה, מאירה את עצמה. "היא…
פרעת את שיערי ואני אחזתי את ידך וביקשתי בעיני "אל". את הסרת את היד, ידעת למה אני מתכוון, זכרת שביקשתי ממך לעולם לא לגעת בי שוב, אפילו לא כשמעבירים משהו. ואז ביקשת להסביר, אמרת שאני לא מבין. ואני ביקשתי שלא תסבירי "אני לא רוצה לשמוע" אמרתי. יודע ששום הסבר כבר לא ישנה. ואז התעוררתי. וכשהתעוררתי, ידעתי ששום דבר מזה לא אמיתי. בעיקר לא הרצון שלך להסביר.
ברקע לאונרד כהן ברקע הילדים והם משתלבים בצורה בלתי אפשרית אהבות מתות ואהבות אינסופיות הוא שר עליה, עליהן ואתה שואל את עצמך מי בעצם מאוהב בהן, הוא או אתה? והילדים עוברים מחדר לחדר, ממלאים את הבית ולא תופסים מקום. והשירים מתחלפים והמחשבות מתחלפות והזמן זז, לאט ומהר. לאט כי אין לך מושג לאן, ומהר כי אינך מגיע לשום מקום. לכולם יש מה לומר, אבל מה נושא השיחה בכלל?!