השיר הלא נכון
זה היה השיר הלא נכון, ובכל זאת שרתי איתם, כי זכרתי את המילים, כי הכרתי את הלחן, וכשעברו להן ארבע דקות, ועוד תריסר שניות, התחיל שיר אחר, וגם אותו הכרתי, אז המשכתי לשיר..
הצעדה
החרישו את מחשבותיי, הלמות התופים, דפיקות המגפיים, שקשוק הנשקים, של כל המילים שעברו בסך, יוצאות למלחמה.
נצח או שניים
תני לי נצח או שניים, למרות שגם דקה תספיק, למצוא אותך במבוך של עצם מחשבתי, למצוא לך שיר שתאהבי תני לי נצח או שניים, כי הזמן אף פעם לא יספיק
פעם מזמן
אני זוכר אותך צעירה, עוד בימים בהם הפסיעות שלך קיוו יותר מאשר חששו. ומהימים ההם נשאר חיוך שמעולם לא קרה, אבל אני זוכר אותו היטב. אני רוצה לשמוע אותך שוב, בחדר ההוא עם כל העשן, או בספה ההיא כששכבתי ואת ישבת לידי הדברים שרציתי, אני עדיין רוצה אותם, אני פשוט לא זוכר מה הם היו.
הבררן
נאלצתי לבחור, או לסנן מראש עם הלב ועם הראש; או לומר "בוא ננסה, נזרום וניתן לדברים להתפתח" ורק אז לסנן עם הלב ועם הראש. בחרתי באפשרות הראשונה כי השניה – מסתבר – לא מפסיקה להשאיר סימנים על פני השטח. כאלו שהופכים את הנסיון הבא למסובך יותר ומורידים את סיכויי הצצלחה שלו. וזה הצליח מצוין. הבעיה היא שבין הצדדים אין איזון. הטוב הוא שהסינון הזה מראש גרם לי להביט פנימה ולא רק החוצה. היה צריך לתת שם לדברים, להצביע עליהם במפורש….
קפצה מתוך ראשי
השבת טיילנו אל עץ האלון העתיק, או בשמו היותר מקומי "לבלוט על הגבעה". הילדים השתוללו מסביב וג'ק כבר היה באפיסת כוחות, רבץ לרגלי. פתאום הרמתי את הראש ונזכרתי בפעם ההיא שהייתי כאן ושלא ברור לי איך זה שבכלל שכחתי. שעת ערב, טרום שקיעה. לקחתי כוס קפה והלכתי לשם, זו הליכה קצרה בתוך חורשת אקליפטוסים שמסתיימת במקום הכי גבוה בסביבה, גבעה ועליה עץ אלון שאני מעריך את גילו ביותר ממאה שנים. אחד מעוד כמה אלוני תבור בודדים שפזורים שם על הדיונות….
אני נבוך
לפעמים אני כותב הפוך, בדיוק את מה שאני מתכוון. ולמרות שבאותו הרגע זה נכתב במדויק, מבולבל כמו המחשבות שלי, כשעובר מספיק זמן ואני קורא את זה מחדש – אני מרגיש מבוכה אמיתית במילים שכתבתי. "מה הבולשיט הזה?" הידיעה שלא יבינו אותי כמו שרציתי, מאכזבת אותי. תחושת כשלון. הרי המחשבה שלי היתה הדבר שכל כך רציתי להעביר. ויותר גרוע, אם היתה שם תחושה ולא הצלחתי לשתף אותה.. כמו עכשיו, שהמילים סותרות את עצמן. אבל אני יודע מה רציתי, אז אני מנסה…
אני אוהב לקנא. ממש אוהב לקנא. זה לא קורה לי הרבה, אז כשזה קורה – אני ממש מצמיד את האף. מנסה ללמוד כמה שיותר אודות הדבר הזה שגרם לי להרגיש שגם אני רוצה. להרגיש שיש שם בחוץ משהו שאין לי ושאני חושב שיגרום לי להרגיש יותר טוב. אצלי קנאה היא תקווה. העין שלי לא צרה בזה שיש לו; נכון, לפעמים אני חושב שלא מגיע לו או משהו כזה. אבל אני בכל מקרה רוצה משהו משלי ולא את שלו. קנאה היא…
למה המילים
אנסה, בואו נראה. הסיבה שתמיד רציתי את המילים הכי נכונות, הכי מדויקות, היתה שהן אפשרו לי לשמר את הרגע. להפוך אותו ממשהו שחלפתי דרכו, למשהו שאחזתי בו ולקחתי איתי הלאה. כמו שאתה יכול לצלם אלף תמונות מאירוע מסוים, אבל רק אחת תופסת אותך, גורמת לך להמשיך ולהביט בה. זה ההבדל בין מראית פני הדברים, למהות שלהם. התמונה הנכונה לא משמרת רק את מה שקרה, אלא גם את התחושה שהיתה לך באותו הרגע. כך גם המילים הנכונות, הן לא רק מתעדות…
מזל זמני
מה שיש לך הוא מזל זמני. כל מה שהיא רואה בך, זה שאתה לא אני.זה זמני,זה יעבור.יום אחד אתה תהיה אני.היא תראה בך אותי.כשזה יקרה, אתה תבין.