כל המילים באות והולכות ושום דבר לא נאמר. לא מה שהתכוונתי אליו.
מחשבות קצרות, לטווחים קצרים. הזמן הפך להבהרות, ואני מוציא אותך ומוציא, לא באמת יודע מה אני רוצה לומר יותר. רק יודע שמנסה לקבל שליטה בתחושות שלי דרך המילים.
כל התחושות והרגשות מתערבבים, המוח מסתחרר מכעסים שאיני מוכן לקבל.
מאכזבות שאיני מסכים להן.
מדעות שלי על עצמי, מתובנות שנולדות מתנועת הזמן.
ואני חושב שאם זה שלי, אני יכול להשתמש בזה כמה שארצה.
כמו ג.ג מארקס שלימד אותי.
אני חושב על מי שיקרא את המילים האלו
על מה שהוא יבין
על מה שרציתי לומר
על מי שרציתי להיות
ברקע מתנגן זוהר ארגוב, ואפילו זה גורם לי לספק קל – לכתוב את זה? זהר ארגוב?
רגע, גם אכתוב את שם השיר.. "היה זה בערב סגריר", תמיד יש למישהו דעה, אז שלפחות תהיה יותר מגובשת.

והשיר בינתיים נגמר, כי במקביל לכתיבה כאן אני שולח לרוני הודעה שאני רוצה לשתות איתה קפה. זאת אומרת, כבר אתמול אמרתי לה את זה והיא הגיבה, אבל לא ידעתי מה לענות. עכשיו ידעתי, אז עניתי ואני ממשיך לכתוב כאן.
אבל, על מה יש לי לכתוב?
יש לי
באמת שיש
אני פשוט לא חושב שאני מוכן לשמוע את זה יותר
אני עייף.