הקיץ נגמר מביא איתו ריחות של סוף השנה הזו עברה מהר, מהר מדי, כמעט חילול קודש – אפילו קצת מעליב. משמעות היא ענין נגזר. השנה, כל עונה שעברה, כל שקיעה וכל זריחה, כל גשם וכל שרב, כולם קיבלו משמעות אחרת. את זה היא היתה אוהבת, את זה לא. על זה היא היתה אומרת כך ועל זה אחרת. ועכשיו בחלון ריח של סוף קיץ, סוף עונת הקינון של ציפורים רבות, הגוזלים גדלו ולומדים לעוף, האויר מלא ציוצים. את זה היא תמיד…
הגמדים מוצאים מקלט באגדות צללים כהים פוסעים אט אט אל תוך הלילה באור לבן מאחורי דלתות כבדות שם בבתים גבוהי קומה העיר סגורה לה. לא נשארו כבר אגדות למצוא בהן מקלט, הציניות היא האם הגדולה החדשה, נקודת הפתיחה של כל סיפור כבר אינה מבטיחה סוף טוב. צללים כהים הפכו להיות חלק מהנוף, כמו פרסומת בעלת רייטינג גבוה במיוחד, מעילי רוח כהים בלילה גשום הפכו לסמל של הרומנטיקה החדשה, לאן נעלמו הפרחים והשוקולד? חוזה לך ברח חוזה לך ברח הלילה הוא…
היא תמיד מקופלת, הילדות. פעם העטיפה ורודה ופעם אפורה. הילדות היא תמיד אותה ילדות, אלו המשקפיים שעכשיו יש לי על העיניים שקובעות מה אזכור. ילדות של ריחות הדרים, ילדות של ריצה ביער, ילדות של נפילה, ילדות של עלבון, ילדות של אמא שמרדימה אותך, ילדות של לקחים – מהנים יותר ומהנים פחות. וכל זה – ילדות אחת. כל זה – אדם אחד. ושום דבר מזה לא באמת קיים, אלו רק זכרונות מעובדים, מעוגנים בריח כלשהו, במילה שנאמרה על ידי זר או…
מעבר למורדות מוריקים של הר עטוף אורנים במחטי עד, ניצב שדה ירוק, פרחי בר בצבעים מרהיבים נפרשו על פניו עד כלות העין. ושקט – שקט כזה, שרק ציפורים מצייצות יכולות לשתוק. דרכים ארוכות ומתפתלות מוליכות אליו וממנו, כולן באות וכולן הולכות, אך אף לא אחת נותרת בו. באחת מן הדרכים הללו – אדם זקן אשר נשיו וטפו עמו, עבר. לבנו הצעיר צוואה הוריש – בשדה תבנה בית. בנו כבר אינו צעיר, אך ביתו קיים. גם צוואת אביו. שיעול עם בוקר…
אני איש קטן עם מחשבות גדולות. לא מחשבות גדולות באמת, גם לא איש קטן באמת. אבל עדיין – איש קטן עם מחשבות גדולות. ישנו מגרש משחקים, אני משתתף פעיל. לעיתים אני השופט, לעיתים הקהל. לפעמים אני אחד השחקנים, לפעמים על הספסל. היו כמה פעמים שהייתי כוכב המשחק, היו כמה פעמים שהפסידו בגללי. לרוב, אני סתם שחקן, לא אחד כזה שמשפיע. לא אחד כזה שעושה את ההבדל. שום ניצוץ, שום כישרון מדהים. לא למעלה ולא מטה. לא אשאיר אחרי מורשת מיוחדת….
יחידת מידה יחסית היא ענין הפכפך. כשאני מקיף את עצמי באנשים קטנים ההשוואה שלי היא לרוב במבט מושפל, ולפעמים, אם להודות על האמת, במבט הצידה. אני תמיד דואג להשאר 'יותר מ..' ומנסה להתקדם מספיק כדי לעקוף עוד מישהו בישורת שלי. איפה ההשראה? כשאני מקיף את עצמי באנשים גדולים, אני תמיד מביט למעלה ושואף להדמות להם. שוב, אני חי מבעד לעדשה שמכויילת על ידי אחרים. הענין הוא שכל זה אינו נכון. אנשים גדולים ואנשים קטנים, הם כאלו מבעד לאמות המידה שלי….
מה שפעם היה נוסטלגיה, כמו ריח ישן שפתאום מגיע מהחלון, הפך למשהו אחר. הזכרונות נותרו בדיוק כפי שהיו, רק שעכשיו לא נעים להתרפק עליהם. הרבה יותר קל לאהוב את העבר, כשהעתיד מחכה לך מעבר לפינה, או כשאתה יכול לגעת בחלקים החשובים שנותרו ממנו. באנשים. אולי, יום אחד זה יחזור.
יש אנשים יפים שעטופים בכל כך הרבה שכבות.. פחות יפות. מדי פעם, בין דבר לדבר, בין מקרה למקרה – פתאום אפשר לראות כמה שהם יפים. אפשר לראות מבעד לכיעור של השכבות את מה שבאמת מניע אותם. את הפחדים, את האכזבות, את החשש להכוות שנית. הם פשוט חיים במקום לא יפה, בסביבה קשה – לעתים הם אפילו לא שמו לב לשכבות הללו שעכשיו מסתירות אותם. לעתים הם התרגלו אליהן. לעתים הם צריכים אותן, כהגנה. יום אחד יבוא גשם גדול וחזק שישטוף…
התרגלתי לזה שלא תתקשרי, כשהטלפון של הבית מצלצל אני כבר לא מגיב במחוות גוף לא נשלטת, חצי הרמת ראש וחצי מוכן לקחת את הטלפון ליד ולדבר איתך. לפעמים לומר לך שאני עסוק ושנדבר אחר-כך, לפעמים לדבר. כבר לא. כשהטלפון מצלצל אני ממשיך להיות אדיש, זו לא את וכנראה שהשיחה לא בשבילי, חוץ ממך אף אחד לא היה מתקשר לבית.. בקרוב אעזוב את הבית הזה. אלך למקום אחר והזכרונות שלך מתקשרת, מדברת איתי, יהפכו לחלק של פרק נוסף בחיי שנגמר. 8.2.2012
חיים פעם אחת מתים פעם אחת אם לחיים אין משמעות – למוות אין משמעות. אז,מה נשאר? ז"א – אם ל78 שנות חיים(נניח) אין משמעות, אז במה מלאים הימים? אוקיי, לחיים אין משמעות – עדין הם קיימים. אז במקום לשאול למה חיים – השאלה היא מה הם החיים בכלל? מהי תודעה? איך הכל יכול להתקיים בכלל? הקיום תופס מקום וגם אם הוא חסר משמעות, הוא עדיין שאלה ..