היא תמיד מקופלת, הילדות.
פעם העטיפה ורודה ופעם אפורה. הילדות היא תמיד אותה ילדות, אלו המשקפיים שעכשיו יש לי על העיניים שקובעות מה אזכור.
ילדות של ריחות הדרים, ילדות של ריצה ביער, ילדות של נפילה, ילדות של עלבון, ילדות של אמא שמרדימה אותך, ילדות של לקחים – מהנים יותר ומהנים פחות.
וכל זה – ילדות אחת.
כל זה – אדם אחד.
ושום דבר מזה לא באמת קיים, אלו רק זכרונות מעובדים, מעוגנים בריח כלשהו, במילה שנאמרה על ידי זר או במראה מוכר מחלון של מכונית נוסעת.
הלוואי שאוכל לתת לילדים שלי יותר מזה.