אני איש קטן עם מחשבות גדולות.
לא מחשבות גדולות באמת, גם לא איש קטן באמת.
אבל עדיין – איש קטן עם מחשבות גדולות.
ישנו מגרש משחקים, אני משתתף פעיל.
לעיתים אני השופט, לעיתים הקהל.
לפעמים אני אחד השחקנים, לפעמים על הספסל.
היו כמה פעמים שהייתי כוכב המשחק, היו כמה פעמים שהפסידו בגללי.
לרוב, אני סתם שחקן, לא אחד כזה שמשפיע. לא אחד כזה שעושה את ההבדל.
שום ניצוץ, שום כישרון מדהים.
לא למעלה ולא מטה.
לא אשאיר אחרי מורשת מיוחדת.
לא יקראו על שמי רחוב.
גם לא בית חולים.
לא אהיה נושא לדיון באיזה ויכוח אקדמי בעוד 20 שנה.
לא אכתוב ספר שילדים בבית הספר ילמדו.
לא אגלה תרופה שתציל את העולם.
ויודעים מה ?
אפילו להיות אני כמו שצריך, אני לא אהיה.
וזה בסדר.
זה בסדר גמור.
אני לא מרגיש מתוסכל.
לא מרגיש מוחמץ.
העולם יסתדר נהדר בלעדי.
עד היום הוא הסתדר נהדר בלעדי.
אני רק רוצה לעבור עוד יום. לחייך עוד יום.
לשחק עם האחיינים שלי עוד יום.
לאמץ כלב חדש, עדיף לברדור.
אני רוצה לטייל בעולם.
אני רוצה לאהוב (למרות שאחרי ההתנסויות האחרונות שלי אני לא בטוח בזה באמת..)
אני פשוט רוצה להיות..
להיות במאה אחוזים.
באלף אחוזים.
להיות עד רוויה.
להיות כל מה שאפשר וכל מה שאי אפשר.
להיות לנצח.
ולהיות עד שאחדול.
ואני אוהב את זה, אני אוהב את זה שאני רוצה..

נכתב ב-2004 או 2005