מעבר למורדות מוריקים של הר עטוף אורנים במחטי עד, ניצב שדה ירוק, פרחי בר בצבעים מרהיבים נפרשו על פניו עד כלות העין. ושקט – שקט כזה, שרק ציפורים מצייצות יכולות לשתוק.

דרכים ארוכות ומתפתלות מוליכות אליו וממנו, כולן באות וכולן הולכות, אך אף לא אחת נותרת בו. באחת מן הדרכים הללו – אדם זקן אשר נשיו וטפו עמו, עבר.

לבנו הצעיר צוואה הוריש – בשדה תבנה בית.
בנו כבר אינו צעיר, אך ביתו קיים. גם צוואת אביו.
שיעול עם בוקר בישר את בואה של המגיפה. הגיעה עם עובר אורח שנטה ללון, החלונות המוגפים וצבע הסיד שעל הדלת העידו על ביקורו של עטוף הגלימה בעל החרמש.
לא נותר שם אדם חי.
ושוב ניצב שדה ירוק, פרחי בר בצבעים מרהיבים נפרשו על פניו עד כלות העין. ושקט – שקט כזה, שרק ציפורים מצייצות יכולות לשתוק.
וחורבה אחת.
חורבה אשר שימשה לבית בו יכלה רוחה של ילדה אחת, שנותרה אחרונה וחסרת כוחות בלא יד מנחמת, על מיטה מרופטת מצעים, למצוא מנוחה.

28 שנים, חודשיים ושלושה ימים עברו במחוגיה של השמש. ממזרח התקרבה לה שיירה עמוסה לעייפה. היה זה צבא בדרכו מאי שם לעצור פולש ומחריב.
חזון של מפקד צבא הפך חורבה מטה ליפול למצודה צבאית נישאת.
לאורו הבוהק של שלג מראשו של הר עטוי אורנים, הגיעה אחת מאינספור מלחמות שיש להן שם, אך סיבתן לא שרדה את משך חייו של פרח חורפי אחד.
אבחת חרב אחת אחרונה בישרה את השמתה של מצודה צבאית נישאת.
ושוב ניצב שדה ירוק, פרחי בר בצבעים מרהיבים נפרשו על פניו עד כלות העין. ושקט – שקט כזה, שרק ציפורים מצייצות יכולות לשתוק. ושרידיה של מצודה צבאית.
שרידים שנותרו כמקום מפגש לרוחותיהם של חיילים מן המזרח וחיילים אחרים שבאו מאי שם, לספר סיפורי מלחמה שאינן נגמרים אלא עם בוא השמש.

באביב אחד, עם סופו של חורף גשום במיוחד, עברה שם כרכרה מפוארת, ארבעה פרשים מלפנים וארבעה מאחור.
מיסב של עץ חרק וגלגל נשבר.
וילון הוסט ופניה היפות של בת אצילים, בתנועה נחשית איטית, הנץ מבעד לחלון. קריאת התפעלות שנפלטה מפיה בנתה שם טירה בזיעת עבדים שהובאו מארץ רחוקה שבדרום.
נישואים כושלים של בת אצילים עם נסיך כתר הותירו טירה שוממה למאות של שנים.
ושוב ניצב שדה ירוק, פרחי בר בצבעים מרהיבים נפרשו על פניו עד כלות העין. ושקט – שקט כזה, שרק ציפורים מצייצות יכולות לשתוק.
וטירה ריקה שחדריה מלאו רוחות רפאים של עבדים שניסו לשוא, למרק את מדרגות השיש ולחלום על ארץ רחוקה ושחונה אשר לא נותרו בה אלים.

לאורה של לבנה, עם בואו של ליל סתווי אחד, ניצבו עלמה ועלם להקשיב לשתיקת העלים ולנשימתה של הרוח. עינה בהקה מלחלוחית דמעה של אושר והולידה לה זוג תאומים אחד, לנצח. הברק שבעיניו הוליד שם מרכז מסחרי.

אולי לא היום ואולי לא מחר, אך מי שהיה שם קודם,
מי שהיה שם תמיד – שדה ירוק, פרחי בר בצבעים מרהיבים נפרשו על פניו עד כלות העין. ושקט – שקט כזה, שרק ציפורים מצייצות יכולות לשתוק.
והוא – שהיה שם תמיד, יחזור וילין בו את רוחותיהם של שני תאומים נצחיים, שלעולם לא ידעו עיניו של מי בהקו ועיניו של מי ברקו, בלבו של שדה ירוק.