אלן ברוק, שהיה היה צלם מוכשר וצפר (וגם השותף של צ'רצ'יל לניצחון על גרמניה) אמר פעם: "הרבה יותר קשה לצלם ציפור, מאשר לצוד אותה, אז לשם מה לשפוך את דמה?".
אנשים אינם שונים, הם עושים מאמצים לעבות את עורם כדי שלא יצודו אותם.
בו בזמן, כל האנשים האחרים פשוט מפתחים כלי נשק חזקים יותר שיוכלו לחדור גם את העור העבה הזה, לשחוק כל שריון קשקשים.
אך מה הטעם?
ברגע שניקבת את עורו של אדם, לא נשאר לך כלום ביד; לא לך ולא לו.
זהו מאזן הפסד ולא רווח.
הרווח האמיתי נמצא כשאדם הופך את עורו לשקוף מעט, נותן לך לראות, להכיר; כשאדם פותח לך פתח דרכו תוכל להכנס ולצאת בזהירות, מבלי לשבור שום דבר.
וזה בסדר אם תשאיר טביעות רגליים וזה בסדר אם ישאר מעט מהריח שלך בחלל.
כל מה שאתה צריך זה רק להזהר, לא להתפרץ פנימה, לא לצאת מהר מדי – לא להשתולל.
לזכור שאתה אורח; אורח רצוי, אבל אורח.
אז, לשם מה לשפוך את דמה?