עכשיו אני בחתיכה אחת.
אני לא, אבל אני מחבר את החלקים מספיק בכדי שאוכל לפחות להגיש את הדברים כך. כאן. עכשיו.
מחשבות קטנות – מהולות ברגש, דוחפות אותי דחיפות קטנות. הבוקר מתחיל במרדף אחר השעון, במלחמה בעייפות. כל מחשבה מאיימת על הסיכוי הזה שאעמוד בזמנים.
אני מוותר עליהן.
אחר כך הן משתלטות, לרגע אחד קצר. כל שברי המחשבות. אבל הן שבורות, הדמיון משלים את מה שחסר והוא עושה עבודה גרועה. כי הוא בוחן את התוצאה בהתאם לרגש. הוא שקרן.
אלו הרגעים שאני בוחר לשבת אל מול מסך בהיר עם מסגרת שחורה, מול קיר לבן. משחרר את המחשבות, משחרר את עצמי, הדברים עכשיו קורים.
והם צפויים.
זרם עכור ואיטי של מחשבות קהות סוחף אותי, אני מרשה לו.
וכמו איים בזרם (פתאום אני מבין את משמעות הביטוי), עולים ומבצבצות אהבות קטנות וגדולות, שנאות וכעסים, שמחות ופחדים. אין סדר, אין הגיון, אין תכלית.
לפעמים אני רואה אותם, את האיים הללו, ממרחק מספק כדי לעקוף אותם באיטיות. לא עולה עליהם, אבל הזרם מספיק איטי בכדי שאריח, שאוכל לגעת, שאוכל להבחין בפרטים. לראות את טביעות הרגליים שלי מכל הפעמים שלא נזהרתי מספיק ומצאתי את עצמי על אחד מהם.
לפעמים אני לא מבחין בהם בזמן, ואז נותרות טביעות רגליים על החול.