למצוא את עצמך לחפש את מה שאת צריכה משאיר לך דלת פתוחה משאיר לך מקום במיטה מקום על הכתף מקום בתוך כפות הידיים מקום בחיוך של הבוקר אז למה אני לא משאיר? כי את לא רוצה אז למה אני כותב את זה? כי בדיוק קראתי על גט מה זה אומר מה אומרים איך זה נעשה ובצורה אירונית הבנתי שזה עוד משהו שאעשה בשבילך, לא מרצון. אבל את פעם לא תהיי מסוגלת להבין את זה.
כל המילים שלי נותרו בפנים. כל המחשבות שלי נותרו במקום, קשורות היטב, שלא תתפזרנה. מחשבות על המחר, מחשבות על האתמול, תהיות ותמיהות. שאלות ותשובות. אהבות ושנאות. אהבה ושנאה אהבה שהיא שנאה ועכשיו אני לא שונא אותך יותר, אבל גם לא אוהב. האור ביטל את החושך החושך ביטל את האור נשאר כלום רק ריק חלל נשימה ארוכה ושטוחה
מה שטוב באירועי קצה, זה שהם מאירים כל אדם שנוגע בהם, בבת אחת, באור מאד חזק. וזה גורם לכך שיתגלה הצבע שלהם – זה של האופי. ואז מתברר האם הם אנשים של יצירה, או שהם אנשים של חורבן. האם כשהם רואים אבן שמתגלגלת מקיר, הם מוסיפים עוד כמה בעיטות, או אפילו סתם זזים הצידה כדי שלא יהיה עליהם – חלילה – מעט אבק? או שהם מיד מנסים לעצור את זה, מנסים לתקן, להציל. ואז אתה מבין למי יש את היוהרה,…
לפעמים חובה לומר משהו, להוציא את המילים. אין לזה שום משמעות מעשית, הדברים יקרו אם המילים יאמרו ואם לאו. אז מדוע חשוב לומר אותן?! כי הידיעה אינה הכרה, וללא הכרה – לא תבוא השלמה. ובמילים שנאמרות, מקופלת הכרה. אני אומר לך שאת משוחררת, אבל אני בעצם משחרר את עצמי. כי זה לא משנה מה תעשי בשחרור הזה, איתו או בלעדיו – את תלכי בדרך שלך. אבל איתו, גם אני אוכל ללכת בדרך שלי. אז הנה, את משוחררת. את לא חייבת…
תמיד הגעתי לשם. אף פעם לא בזמן אמת. הפעם נדמה לי שזה משתנה. יושב במרפסת, עם סיגריה דמיונית וקפה ממשי. עם ילדה קטנה על הברכיים; מלטף את שיערה, פורם קשרים קטנים בחשש גדול שהיא תשים לב ותברח. היא נחה ומונחת, ראש מוטל עלי ובאצבעות קטנות היא מתופפת לי על גב היד האחרת, שמחבקת אותה. אני יכול לראות את מה שיש לי. אני יכול לראות את מה שאין לי. אני יכול לראות אותי. ופתאום אני שואל את עצמי: מה שלומך? ואני…
הכל בסדר הגוף הרפוי שרירי הפנים הרפויים ההבעה השלווה הנשימות הקצובות הנשימות המדודות האצבע הזו שפתאום נמתחת מתכווצת, רועדת לרגע מסנכרן את הנשימות שלי איתו מנסה לספוג מעט מזה להיות כזה, להיות זה. מתקרב, לשמוע את השינה להריח את הבל הפה הקטן מרגיש איך הראש שלי צונח מונח לידו כמו כלב שמניח את הראש לרגלי בעליו
ופתאום אני מבין יש דלות נוספת. לא דלות באמצעים, אלא דלות במהות. התרכיז הזה, הדבר הזה שהופך אדם, להוא עצמו.. הדבר הזה שהוא נותן ממנו לאחרים, בזה הוא דל. יש אנשים דלים. הם מביטים בך, אבל הם כמו רוחות רפאים – הם חולפים דרכך. אין לאופי שלהם מספיק צפיפות כדי לעטוף אותך, כדי שיהיה להם מה להותיר אחריהם. אין מה לכעוס
התמונה הזו הזכירה לי אותו כשהייתי חייל נתקלתי בו לראשונה, הוא ניצב בשטח פתוח ומוריק ביציאה הדרומית של העיר חדרה. עירום לחלוטין, שחור. במרכז של שדה ירוק רחב ידיים, מוקף ברושים. ציפור בודדה יושבת עליו. השמש, מאחריו, שוקעת. זוכר איך לקחתי נשימה עמוקה, איך התמונה נצרבה בי. במשך שנים רבות לאחר מכן, בכל פעם שעברתי שם – חיפשתי את העץ הזה. אבל לא מצאתי אותו. משהו חסר היגיון. האם לא זיהיתי אותו? האם הצמיח עלים? האם נכרת? בנקודה מסויימת כבר…
כשאמא שלי נפטרה, אחד הדברים הראשונים עליהם חשבתי, היה "מענין איך ארגיש בעתיד, כשבשיחה יצא לי לומר משהו כמו: 'אמא שלי נפטרה לפני עשר שנים', או 'אמא שלי? נפטרה כבר לפני עשרים שנה'" תהיתי איך ירגיש הכאב, חד וחותך, או עמום – מהדהד את הריק שנשאר. ובעיקר, ההבנה שמנקודה זו ואילך, הכל יתעמעם וכל מה שלא אוחז בכח, יתפוגג לו אל השכחה. בינתיים, עברו שלוש שנים ואני כבר מבין שהקצב הוא בלתי נתפס. כבר היום אני מתקשה לזכור את הריח,…
חיוכים קטנים, לא מחייבים עוד מילה, פחות מילה. ביני לביני, ביני לבינה. תהיות שהופכות לתמיהות ואז חוזרות להיות תהיות ויתורים שתיקות משיכות כתף פסיעות קטנות מתרחקות צל רועד, נשבר על פינות נדידה של מחשבות כמו ציפורים ללא שם חיוך עגום דעה שונה, דעה משתנה רוח קלה על הפנים חיוך קפוא נשימה עמוקה מבט אחרון לאחור הנהון שלום הבנה שאף אחד מאיתנו לעולם לא יאמר שלום ושום דבר לא יגמר אבל הכל יתם התחלה