יש משהו באויר, כמו דמעה סרבנית, כמו השתנקות של בכי שתקועה בגרון ומסרבת לצאת.
אתה לא אוהב משהו, אתה לא רוצה שזה יהיה כך; אבל אתה לא יודע מה. אתה לא מצליח להניח על זה את האצבע, לא מצליח לתת לזה שם.
אבל זה שם, וזה גורם לך להיות ממוקד, אך ללא מטרה.
הרגשות דקים, החושים חדים – אבל אין לך במה להאכיל אותם.
אז אתה מחפש את זה אצל אחרים.
אתה קורא, אתה שומע מוסיקה, מבחין בכל פריטה של גיטרה ובכל חיוך קל שהזמר צירף למילה מסויימת.
אתה גוזר משמעויות, אתה מרגיש.
ואתה חופר פנימה, לא זז, מרשה לעצמך לשקוע.
אבל זה של אחרים, זה לא שלך.
ובאיזה צהריים אחד משהו קורה, לפתע החיים שלך מקבלים תפנית ואתה עובר מכסא הנוסע, לכסא הנהג.
פתאום יש לך דברים משלך להתיחס אליהם. פתאום יש לך במה להזין את החושים שלך, במה לשמן את גלגלי השיניים של הרגש.
ואתה לפתע רואה איך שאפשר גם אחרת.
ואתה כבר לא מרגיש רצון לשקוע; ממש לא.
אתה בועט.
אתה דוחף.
שורט.
נושך.
אתה לא נשאר באותו המקום אפילו לרגע אחד.
אתה כבר לא צריך שום דבר אחר,
אין לך זמן לסרטים,
אין לך סבלנות לשירים,
הכל נוגע בך קלות, טופח על השכם וממשיך הלאה;
אתה לא צריך את זה יותר, אתה כבר מרגיש.
וזה שלך.
לטוב ולרע.