הבית כבר ריק.
הכלבלב משתולל לו בסלון. או, בעצם, במקום בו עמד קודם הסלון.
משתולל ומסתובב, שמח ואבוד.
מדי פעם הוא בולם את עצמו, באינסטינקט – כאן עמדה ספה, כאן עמד שולחן.
כשהמובילים באו, הוצאתי אותו החוצה, שלא יפריע, שלא יפגע.
בינתיים, כמו בסרטי הטבע ההם בהם הזמן מואץ, השמש שינתה את מקומה בשמיים והבית התרוקן לו.
כשהכנסתי אותו פנימה הוא עצר בכניסה, הרים מבט וניסה להבין. לקח לו רגע לזהות.
הוא רץ מפינה לפינה, תופס בובה פרוקת רגליים ומנער אותה, או שרץ עם קופסה קטנה שעדיין יש בה את הריח של הילדים; נדמה לי שהוא מחפש אותם; הוא עובר בין חפצים שלהם שנותרו מאחור.
עכשיו הוא כאן, מתרוצץ בבית ריק, ברצפה זרועת חפצים קטנים, שנשרו מקרטונים ומשקיות.
חלקים שכבר לא שייכים לשום דבר.
חפצים שהיו פעם חלק מאיתנו ועכשיו כבר לא שייכים לאף אחד.