ג'יפ פחות שניים
או, "שנה אחר המלחמה" כך נקרא הספר שממנו שאבתי את ההשראה לשם הבלוג. סתם, פרט.
שולחן העץ
זוכרת את שולחן העץ בין האקליפטוסים? זוכרת שישבנו לדבר? בהתחלה את ישבת ואני עמדתי, דיברת ואני בינתיים שיחקתי בעלי העצים. ואז התחלפנו, אני ישבתי ואת עמדת, מולי. ואז משכתי אותך אלי, עמדת קרובה אלי, בין הרגליים שלי כמעט. אני בטוח שהרגשת קצת לחוצה ונבוכה, לא שלא רצית, פשוט לא תכננת שזה יקרה ככה. ואז אצבע אחת על האף שלך, מותחת קו דמיוני אל השפתיים שלך, אל הסנטר. בטח חיכית שאמשיך, כדי שתעצרי אותי, הגוף שלך נדרך. לא היה צורך. ועוד…
לקבל החלטה שבכלל לא צריך לקבל
המציאות שם, אני אורח. מנסה לקבל החלטות שאין צורך לקבל, החלטות שנעשו עבורי משכבר. ומה עכשיו? מה הלאה? מהיכן מגיעה האשלייה שאני צריך בכלל לקבל החלטה כלשהי? הכל נדמה כמו שאלה אחת גדולה, אבל האמת היא שאין בכלל שאלה. יש רק תקווה; תקווה שלא הכל נחרץ, שלא הכל נגמר. וההבנה שאתה פשוט מבין שנלקחה ממך השליטה, שזה כל מה שיש לך. מה עושים עם זה? זו השאלה היחידה בעצם. האם להכיר במציאות ולהגיב אליה, או להתעלם ממנה ולחיות בציפייה ששהשקר…
עור חשוף
כל המסכות יורדות אתה לוקח נשימה עמוקה נותן לעולם לנוח, עליך. מנסה רק לנשום, לפחות לדקות הקרובות אתה תסתפק בזה. העיניים נעצמות בריפיון, לא מעייפות, לא מיובש – רק מהתרה. אתה פשוט מרשה להן להעצם. לרגע אחד העור שלך נחשף. השריון המתוח הופך לרפוי, משאיר רווח בינו לבין הגוף. אתה מרגיש את האויר החם אתה האויר הקר אתה פותח את הפה, נושם עמוק, מנסה להרגיש את הכל גם מבפנים. אתה מרשה לעצמך להיות מקווה ששום דבר לא יקרה באותו רגע….
אהבה ברגע, אהבה לרגע
עמדתי ליד הדלת, לא הבחנתי בה עד שקמה, מבוהלת, אל הדלת – חשבה כנראה שלא תספיק לרדת. לרגע היא תפסה את המבט שלי, ושאלה אם זו תחנת הרכבת. אמרתי שלא. "התחנה הבאה?" "כן" עניתי "אני חושב כך" היא נרגעה וחייכה אלי. ואז, אחרי כמה רגעים של חוסר ביטחון אמרתי "עוד שתי תחנות בעצם". שאלתי אותה האם היא צריכה רכבת צפונה או דרומה. "צפונה" ענתה. "עוד חמש דקות יש רכבת" אמרתי ירדנו יחד. אני רצתי, רציתי להרוויח עוד קצת זמן עם…
איך מסכמים חיים?
איך מסכמים חיים? איך מסכמים גלגול? למה להתייחס, למה לא. מה שלי בכלל ומה רק החזקתי לרגע. מה זו אהבה ואיך היא מסבירה דברים? ולמה כשמסכמים חיים, מיד שואלים על אהבה? האם כשאנחנו מסכמים חיים, אנחנו מתגלגלים למשהו אחר או שפשוט מתחילים חיים חדשים? לא צריך למות כדי לסכם חיים, מספיק שנאלצת לעצור לרגע ויכולת להביט בהם כראוי. איך אפשר לסכם חיים במילים בכלל? אפילו המחשבות לא מצליחות לתפוס יותר מנקודה אחת של זמן.. אולי לא לסכם? אבל אם לא…
"הם נוסעים"
מילים הן קודם כל רעיון, רק אחר כך – שפה. לפעמים אני מדמיין מילה, כפיסה של מחשבה. משהו שנשלה בצורה מדוייקת וכירורגית, מתוך מחשבה, מתוך רעיון. יש רופאים שמתארים את החוויה של לאחוז לב אנושי, פועם, כמשהו מיסטי; לפעמים, מילה מדממת או פועמת, לא פחות. יש בה משהו גולמי, יש לה ובה חיים משלה. "תראה איזה עננים יפים יש בשמיים" אמרתי לאיתן. הוא הרים מבט ואמר "הם נוסעים". ואז הוא חזר על זה שוב "העננים נוסעים"; ואני יכולתי לראות כיצד…
נקודה במרחב
זו תמיד נקודה במרחב, הידיים שלך אוחזות או נאחזות ואולי סתם מנסות לשמור על שיווי משקל והעיניים מוגבלות למה שיש שם, לשדה הראייה של אותה נקודה במרחב. והמרחב הוא אינסופי. ואנחנו קופצים כך כל הזמן, מנקודה לנקודה. רואים דברים מכאן, רואים אותם משם ולפעמים בכלל לא רואים אותם. לרוב אנחנו פשוט עוברים מנקודה לנקודה; ובראש שלנו, אנחנו פשוט "יודעים" היכן נמצאות – בכיוון כללי – נקודות אחרות בהן היינו. לפעמים אנחנו בנקודה אחת ומביטים ורואים במרחק, נקודה שפעם היינו בה….
שקר או אמת
בנקודה מסויימת, החיים מצטמצמים ללא יותר מכמה שאלות פשוטות; ואתה פשוט בוחר. אם תבחר באמת, שום דבר לא מבטיח שמחר יהיה יותר טוב, אבל אתה לפחות תהיה במקום אחר – תתקדם איכשהו, אפילו אם האמת היא לקחת צעד לאחור. אם תבחר בשקר, אתה סה"כ תצטרך לחיות את כל אותם דברים מחדש, רק כדי להגיע לאותה נקודה שוב, בעתיד. הענין הוא, שאם אתה מגיע לנקודה בה אתה צריך לבחור – זה אומר שגם האמת וגם השקר, נתונים וידועים. אין לך באמת…
את עדיין חולמת?
את עדיין חולמת? עדיין רוצה לפרוש כנפיים? לגלות את העולם כמו שאת יודעת שרק את מכירה אותו? כן, אני בטוח שכן. את אף פעם לא תשתני. אינך מסוגלת. החולמת הקטנה שלי. את תזדקני, כמו כולנו, אבל עדיין תרצי לשנות את העולם כשתהיי גדולה. יש לי את הקטע הזה שלי, כשאני עובר לידך ולא יכול שלא ללטף אותך, אפילו כבדרך אגב. מעביר יד על ראשך, לפעמים מסתבך באיזו קווצת שיער סוררת ואז אני נאלץ להישיר אלייך מבט ולחייך. את פשוט כבר…