אולי פעם תהפכי לזכרון שלי, אולי פעם אהפוך לזכרון שלך, זאת אומרת, כבר עכשיו אנחנו זכרונות בהתהוות; אבל לא כל הזכרונות הם אותו הדבר; לא כולם יכולים לקום וללכת, לא כולם יכולים פתאום להתחיל לרקוד כששיר מסוים מתחיל להתנגן; יותר מזה, לא כל זכרון יכול להביט בך בחזרה. האם אהפוך לזכרון כזה? האם תהפכי לזכרון כזה? האם השם שלך יעורר בי תחושה של איבוד שיווי משקל? האם לחשוב על המבט שלך, יגרום לי לחייך בתהייה – איפה היא היום? ואם…
וכשכל האדים יתעבו וכל טיפות המים יזלו להן ויתנקזו הלאה, עוברות לתפקיד הבא שלהן אביט בקיר הלבן בפסים החוצים אותו לאורך ולרוחב ואחשוב על הערב ההוא
אנחנו לא משנים את החיים שלנו, כי נדמה לנו – בטעות – ששינוי אמיתי יבוא רק בקפיצה מדלת של מטוס. אבל זה לא נכון. שינוי אמיתי יכול לבוא מכל דבר. כל בחירה שנעשה, היא ציר עליו החיים שלנו מסתובבים.
הרגשתי את השינוי, אבל לא הבנתי אותו, לא ידעתי להצביע עליו או לומר מה הוא. הבוקר, מול שער הברזל שעברנו דרכו עשרות פעמים, עצרתי והחלטתי שזה הזמן ללמד אותו להבחין בפרטים הקטנים שמרכיבים את הפעולות הרגילות שלנו. לשער הכבד יש סוגר מתכת שנע בקלות, אלא שהלחץ בו השער סגור, מצמיד את הסוגר היטב אל המתכת – מקשה על הנעתו. הראיתי לו שמשיכה קלה של השער משחררת את הלחץ הזה ומאפשרת הנעה קלה של הסוגר. הוא משך, הרים את הסוגר, פתח…
ובשולי הדרך ניצבת אחת, מנופפת בידיה לכל שעובר, והם עוצרים כולם – שואלים ותוהים, וכשדבריהם נוגעים בה, פניה רפות, ידיה נשמטות והיא מחייכת, רק רציתי שתראו אותי, היא אומרת; משוגעת – הם מושכים בכתפיהם וממשיכים. ושוב פניה אובדות, ושוב עיניה שואלות, ושוב ידיה מורמות.
ובפיך רסיסים של רוח ועתקת נשימתך והבנת את הכמיהה והתאווית לרצון הטהור והשתוקקת לתשוקה השקופה וכל המילים שתקו כי זמנן לא קם ואת היית הכל והכל היה את ובסוף דברי הימים שלך כשזמנן של המילים יתהווה מישהו יאמר שאז הכל התחיל
שניהם פסעו שם, שותקים, מחפשים מה לומר – כי שתיקה אינה קצב מתאים. הם פסעו בגבם אל הים, מתרחקים כשסאון הגלים נחלש והמציאות קונה את אחיזתה בחזרה. על האבנים המשתלבות נעו פרצי רוח במשבים נמוכים וקצרים כשעלי הסתיו מהשדרה, הגיבו בריקוד משלהם. הוא הבחין בעלים השונים ושם לב שלמרות שהרוח אחת, ובכיוון אחד – העלים נעים לכיוונים שונים, הוא מיד הסביר זאת לעצמו: "זו הצורה שלהם. לכל עלה צורה אחרת והם מגיבים בצורה שונה לאותו משב הרוח". מרוצה מהתובנה, ומכך…
כל המחשבות וכל השאלות כל מה שרציתי לומר לך ונבלע בתוך עצמו כל מה שאת לא יודעת – נפל לי מבין האצבעות כל מה שאת לא יודעת – שכחתי גם את שמו ועכשיו בחלון, כתמים של אבק מפוררים את השמש, וקצב מסוים רועה את מחשבתי; כמה מחשבות ללא חרטה, על אמש – חוזות את העתיד מקל של קינמון ושיר על סוד קטן, שכולם עכשיו יודעים. הרבה רצון, הרבה יותר דריכה במקום וכל האנשים שלא מנסים כל הזמן שעבר וכל הזמן…
עכשיו אני ואת מגיעים אל סוף הדרך, עכשיו אני ואת מבינים קצת מה קרה, אני מביט בך בחצי חיוך, זוכר איך שכרעתי ברך, באותה הנקודה, אבל עם חיוך שלם, את לא מחייכת, נדמה לי ששכחת איך, אבל יש משהו שאת כן זוכרת, אני יודע זאת לפי נשימתך, ותקתוק השעון שלא נתן לי שקט, עדיין שם – אך הפעם זה בסדר.
ובזמן שכעסתי כל כך, בזמן שכל המילים חגו כמו דבורים זועמות סביב ראשי, נולד זה. מחשבה אחת ועוד אחת, ואחרות אמנם לא באו – אך הרגשתי אותן. זכרונות של הטוב. וזכרתי אותנו כפי שהיינו זכרתי אותנו כמו שקיווינו שאנחנו ואהבתי אותך בתוך המחשבה, אבל לא הרשיתי לאהבה הזו לחרוג החותצה וזכרתי את כל הסיבות ומצאתי אפילו כמה מילים, שאולי תביני אבל עכשיו אני יודע ששום מילה לא תשנה את לא תביני את לא רוצה להבין אולי מעולם לא רצית