לפעמים אני כותב הפוך, בדיוק את מה שאני מתכוון. ולמרות שבאותו הרגע זה נכתב במדויק, מבולבל כמו המחשבות שלי, כשעובר מספיק זמן ואני קורא את זה מחדש – אני מרגיש מבוכה אמיתית במילים שכתבתי.
"מה הבולשיט הזה?"

הידיעה שלא יבינו אותי כמו שרציתי, מאכזבת אותי. תחושת כשלון.
הרי המחשבה שלי היתה הדבר שכל כך רציתי להעביר.
ויותר גרוע, אם היתה שם תחושה ולא הצלחתי לשתף אותה.. כמו עכשיו, שהמילים סותרות את עצמן.
אבל אני יודע מה רציתי, אז אני מנסה שוב.
ואני לא מוחק את המילים הקודמות כי ההסבר צריך אותן, כי מהן אבנה (ebane).
יש לי שני סוגים של שיתופים, כשאני משתף את עצמי וכשאני משתף מישהו אחר.
כשאני משתף את עצמי, אני אומר דברים רק כדי שיהיו שם, כדי שאוכל אני לראות את המילים ולהכיר בהן. לפעמים אני עושה את זה כחיוך אירוני, שאני מחייך לעצמי.
אבל לשתף מישהו, במחשבה או תחושה, זה הרבה יותר מזה.
לשתף במחשבה זה קודם כל להניח שיהיה אכפת לו מהמחשבה שלי. (מחשבה, לא דעה, דעות זה ענין אחר).
ואחרי זה גם להניח שהוא בכלל ירצה להכיר אותה.
לשתף בתחושה זה יותר מזה, זה כמו לשתף מחשבה אבל בתוספת הפחד שלא אהיה מובן.
הפחד שאובן לא נכון.
ובכלל, אני משתף בתחושה רק כשיש לי רצון כלשהו בקרבה או שדעתו (ותחושתו) של האחר מענינת אותי, חשובה לי.
ואז גם לאזור את האומץ ולקוות שגם לו אכפת מספיק, כי רצון לא מספיק.
ולפעמים אני כל כך נבוך לקרוא דברים שכתבתי למישהו, לא כי הם רעים או מטופשים.
אלא כי אני כבר לא בנקודה ההיא וזה גורם לי להבין איך הרגיש האחר כשהוא, שגם לא היה שם, קרא את זה.
ובכל זאת.
אני כותב ואומר ומשתף.
למה?
כי אני עושה רק את מה שאני יכול לעשות, עכשיו נשאר רק לחכות ולקוות שמדי פעם המילים תהיינה נכונות והן תגענה לאדם הנכון, ברגע הנכון.