נאלצתי לבחור,
או לסנן מראש עם הלב ועם הראש;
או לומר "בוא ננסה, נזרום וניתן לדברים להתפתח" ורק אז לסנן עם הלב ועם הראש.
בחרתי באפשרות הראשונה כי השניה – מסתבר – לא מפסיקה להשאיר סימנים על פני השטח.
כאלו שהופכים את הנסיון הבא למסובך יותר ומורידים את סיכויי הצצלחה שלו.
וזה הצליח מצוין.

הבעיה היא שבין הצדדים אין איזון.
הטוב הוא שהסינון הזה מראש גרם לי להביט פנימה ולא רק החוצה. היה צריך לתת שם לדברים, להצביע עליהם במפורש. ואת זה אפשר לעשות רק דרך הזדהות או אי-הזדהות.
דרך העיניים שלי..
וללמוד מי אני.
מה חשוב לי.
אז זה פעל כצפוי, כי בסופו של דבר – האופי והאמונות קובעים הכל.
ואתה מבין את ההבדל שבין הסינונים שנובעים מהפחדים שלך ובין אלו שנובעים מהרצונות שלך.
ואצלי, לשמחתי, במקום להפוך אותי לבררן וקפדן – זה קילף ממני המון שכבות של הגנה ודעות שהיו מיותרים לחלוטין ועכשיו אני רואה שטוב יותר בלעדיהן.
הרבה יותר קל לי לראות את האדם שמולי – לא לראות "אשה" שעומדת או לא עומדת בכללים כאלו או אחרים שמתגבשים לאורך הדרך עם כל התאהבות או כל פגיעה.
אבל זה החלק הטוב, החלק הלא טוב הוא שהלבד הוא אותו הלבד.