אני אוהב לקנא.
ממש אוהב לקנא.
זה לא קורה לי הרבה, אז כשזה קורה – אני ממש מצמיד את האף.
מנסה ללמוד כמה שיותר אודות הדבר הזה שגרם לי להרגיש שגם אני רוצה.
להרגיש שיש שם בחוץ משהו שאין לי ושאני חושב שיגרום לי להרגיש יותר טוב. אצלי קנאה היא תקווה.
העין שלי לא צרה בזה שיש לו;
נכון, לפעמים אני חושב שלא מגיע לו או משהו כזה. אבל אני בכל מקרה רוצה משהו משלי ולא את שלו.
קנאה היא רגש, אבל היא גם תחושה, היא לא נוצרת יש מאין.
היא לא תובנה.
היא גירוי חושים.
איך אפשר שלא לאהוב קנאה?
אני מקנא אפילו בעצמי, בדברים שפעם היו לי. אני יודע איך זה הרגיש ואני רוצה שוב.
ולפעמים, אני מקנא בעצמי על דברים שיש לי עכשיו. אני מרשה לעצמי להרגיש את הרגש ולהתבונן בו לרגע מהצד, ואז אני חש בקנאה ומיד צולל חזרה פנימה.
קנאה היא מה שתעשה ממנה – השראה, תקווה או הרס של אחרים וגם עצמי.