זוכרת את שולחן העץ בין האקליפטוסים?
זוכרת שישבנו לדבר?
בהתחלה את ישבת ואני עמדתי, דיברת ואני בינתיים שיחקתי בעלי העצים.
ואז התחלפנו, אני ישבתי ואת עמדת, מולי.
ואז משכתי אותך אלי, עמדת קרובה אלי, בין הרגליים שלי כמעט.
אני בטוח שהרגשת קצת לחוצה ונבוכה, לא שלא רצית, פשוט לא תכננת שזה יקרה ככה.
ואז אצבע אחת על האף שלך, מותחת קו דמיוני אל השפתיים שלך, אל הסנטר. בטח חיכית שאמשיך, כדי שתעצרי אותי, הגוף שלך נדרך.
לא היה צורך.
ועוד קצת מילים, ועוד קצת מבטים, וקרובים יותר. ושומעים נשימות ומריחים ריחות ואפשר מקרוב לראות את קווי השיער, את חריצי הצחוק, את הגוף שמרפה את עצמו.
ואז החזקתי לך ידיים, וקמתי.
עמדנו יחד, דיברנו בגובה העיניים, ואת ידעת שזו בעצם חצי הדרך לנשיקה.
ואז באה נשיקה, אבל לא נשיקה טורפת. נשיקה רגועה, מלאה בקצב אחיד לחלוטין.
והידיים על הפנים, ישרות והפוכות, לוחצות ומלטפות.
ושפה ננשכת, פעם שלי ופעם שלך.
והנשיקה הרגועה לאט לאט מאבדת את הרוגע שלה, היא הופכת למשהו אחר, כאילו שהיא תלויה בטמפרטורה, בזמן.
עכשיו אני כבר יושב ואת יושבת עלי. מרגיש את הג'ינס שלך בין האצבעות שלי כשאני טועם את הפנים שלך, נושם את הצוואר שלך, טומן פנים בחזה שלך.
מטה את הראש שלך לאחור, האצבעות פרושות בצידי הפנים והצוואר שלך, פותחות אותך רחב כדי שאוכל לצמרר עם השפתיים.
ברקע האורות הכתומים, קולות הלילה שנישאים ברוח.
אני ואת שוקעים אל השולחן.
משאירים סימנים קטנים שהיינו שם, סימנים שאף אחד לא יראה, אפילו לא אנחנו.