יש ימים כאלו
שאני פתוח יותר, מכוונן יותר, קשוב.
אלו ימים בהם אני מאמין בכל הדתות,
בכל האלים,
הנוקמים והסולחים,
הטובים והרעים,
הנעלים והקטנוניים.

בימים כאלו הכל הוא סימן ממעל, או מתחת.
הכל הוא גהנום או גן עדן.
כשמישהו אומר לי משהו,
אני לא מקבל עותק מהמחשבות שלו,
אלא אותן עצמן.
כשמישהו מראה לי משהו, הוא הופך לשלי.
ואני? אני פתאום סתם צופה.
במקרה הטוב אני ניצב,
בהצגה שאני הגיבור שלה.

ואז, בצורה מוזרה, הכל נספג בי.
הכל בסדר.
להכל יש מקום.
גם לטוב וגם לרע.
גם לעודף וגם לחוסר,
ואז אני עוצר, ובמקום להסב מבט לאחור,
אני מסתובב לחלוטין; לא מרגיש צורך לרוץ.

מביט.
רואה את עצמי מנופף לי לשלום ומשחרר אותי להמשיך הלאה,
ואז אני פשוט מסתובב חזרה וכמו גיבור של איזה סרט פוסט אפוקליפטי,
אני מתחיל ללכת אל איזה אופק שיוסי אחר מחכה לי בו.
יוסי שאני רוצה להכיר כבר.