לפעמים אני קורא בבלוגים או בטוויטר, סיפורים.
תקצירי סיפורים.
יריעות חיים שלמות מכווצות לפסקה. או רגע אחד, חסר שוליים, שנפרש במילים שלא נגמרות;
וזה עוצר אותי.
זה פשוט מקפיא את הרגע, שלי.
גורם לי להביט פנימה, להביט החוצה;
לראות את הזמן, להרגיש אותו;
להיות פתאום במקום אחר.
ופתאום למילה מסויימת יש נפח, היא פולטת אור, היא מטילה צל, יש לה ריח.
מילים שנתפסות בכל החושים, אפילו במישוש.
וזה מרגיע אותי, כי אז הכל נמצא בהישג יד.
כל המקומות שהייתי בהם בחיים, כל האנשים שעברו, כל הקולות שעדיין מהדהדים; פתאום אני יכול לגעת בכולם, אני יכול לשנות;
לא את האירועים, אבל את מה שהם חרטו בי.
פתאום הכל שם, ברגע אחד, במקום אחד – והכל תלוי בי.