ימאים
משיכת האופק הריק אינה מרפה מהם,הם מוצאים בה את אובדן הזמן ואת האלמות,אבל לא צריך יותר מרגע קטן של ספק,כדי שהיא תטרוף את שנתם ותעביר אותם על דעתם; לא רק ימאים.
אני קורא בשמך לבתי
חיבקתי את הבת שלי, וכשאמרתי לה שאני אוהב אותה, התבלבלתי ואמרתי את שמך.
ומה ההבדל בין חרטה ובין צער?ואולי המילה הנכונה בכלל עוברת בדלת אחרת?האם אפשר להתחיל משהו חדש בלי לעבור את כל השלבים של הפרידה מהדבר שעבר?אולי יותר משיש צורך להתחרט, יש צורך להצטער, כי החרטה רק אומרת לך שטעית בפנייה, אבל הצער אומר לך מדוע היא לא היתה הנכונה?ואפשר להתעלם גם מזו וגם מזה ולעבור את כל החיים, וזה יהיה בסדר? מה צריך כדי שזה יקרה?
כנות בפועל
כנות ודיוק לא יכולים לחיות יחד בשלום. על מנת להרגיש שאתה מדויק, אתה לא תגיע אף פעם לנקודה בה אתה מרגיש שאתה מספיק כן עם עצמך. כי תמיד יש עוד זוית לבחון את הדברים. תמיד יש קונפליקטים רגשיים; ומי מהם החזק יותר? ומי מהם הנכון? והדילמה מתעצמת עם ההבנה שאתה עצמך הניגוד, אתה עצמך הפער בין המחשבות שלך, התובנות שלך, הרגשות שלך, האמונות שלך, העקרונות שלך והמעשים שלך.ואתה אף פעם לא כן לחלוטין, כי זה כמו דיאטה שאתה מתחיל מחר….
אז מה אם רציתי
רציתי כל כך רציתי כל כך מעט וכל כך הרבה רציתי לנצח פעם אחת שפעם אחת זה יהיה שלי אני רציתי סוף טוב
תקופה טובה לכתיבה
זו תקופה טובה לכתיבה, כי כל המילים לא מתאימות כי כל המילים מתאימות כי אתה רוצה להפסיק להרגיש את הצורך תקופה ממש טובה לכתיבה פחות טובה בשבילי
שהרוח תמחק
שהרוח תמחק, שהגלים ימחקו, שהשמש והגשם וכל הדברים שבעולם ימחקו אני לא רוצה למחוק בעצמי את הדברים האלו את הזכרונות הרגעיים שבועטים בי בבטן מאמא שלי בשעת לילה מאוחרת, רגע לפני שהיא הולכת לישון מיוסי שהיה שיכור יותר מדי זמן אבל היה צוחק והיה איש טוב. מאותה הפעם ההיא שראיתי אותו הולך לבית החולים ולא עצרתי אפילו פעם אחת לשאול אותו מה המצב מאבא שלי שהולך להשקות את הנענע או שהולך לגינה מאחורי הבית את אבא שלי שהולך להאכיל את…
מוגן: כן, זה אומר עלינו משהו
זהו פוסט מוגן ואין לו תקציר.
יש יותר מדי אינרציה בחיים. יותר מדי אינרציה מצד אחד, ומצד שני יותר מדי חוטים דקים ומסובכים שתוקעים אותנו חגים במעגל ומונעים מאיתנו להתקדם.וזה בלתי אפשרי באמת לאזן בין הדברים,הרגליים שלך קשורות אבל אתה לא יודע את איזה חוט לנתק ואם בכלל. ומתי לנתק?האם החוט הזה הוא העוגן ליבשה או מלכודת שפעם נתפסת בה וזה רק חשש, חוט של חוסר בטחון.אבל הזמן לא עוצר עד שתחליט. אז אתה מהמר.ולפעמים אתה חותך את החוט הנכון ומרגיש שעכשיו אתה חג במעגל רחב…
סיימתי?
בנקודה מסויימת אתה חי מסקרנות. אתה סיימת את החיים שלך וכל מה שנשאר זו סקרנות למה שיבוא הלאה. אין לך רצון לעשות שום דבר. אין לך צורך לקבל או להשיג. אין לך שאיפות. רק כיבוי שריפות של דאגות חדשות שצצות לך. אתה חי מתוך הרגל ובגלל שאתה מפחד למות. אבל בפועל אתה סתם מדדה עד לרגע שההחלטה הזו תקבע עבורך. אתה חי מתוך אינרציה, הדבר הכי גדול שנשאר לך זו הסקרנות, אתה חי כמו מהמר. כי אולי מחר יהיה משהו…