השבת טיילנו אל עץ האלון העתיק, או בשמו היותר מקומי "לבלוט על הגבעה".
הילדים השתוללו מסביב וג'ק כבר היה באפיסת כוחות, רבץ לרגלי.
פתאום הרמתי את הראש ונזכרתי בפעם ההיא שהייתי כאן ושלא ברור לי איך זה שבכלל שכחתי.
שעת ערב, טרום שקיעה.
לקחתי כוס קפה והלכתי לשם, זו הליכה קצרה בתוך חורשת אקליפטוסים שמסתיימת במקום הכי גבוה בסביבה, גבעה ועליה עץ אלון שאני מעריך את גילו ביותר ממאה שנים.
אחד מעוד כמה אלוני תבור בודדים שפזורים שם על הדיונות.
כשיושבים עליו עם הפנים לכיוון מערב, רואים ממש את פני הים התיכון – והשקיעה שם פשוט נעימה.
הגעתי לשם עם הקפה שלי, התמקמתי מתחת לעץ, יושב על חוטר של האלון, נשען על הגזע וצופה מערבה.
אין לי מושג על מה חשבתי, אני רק זוכר שהשמיים החלו להצבע, ואני בהיתי.
קרוב לחצי שעה ישבתי שם, כשלפתע מעלי, משומקום, קפץ אדם אל הרצפה.
דמות.
נבהלתי.
לעזאזל איך שנבהלי.
הדמות הסתובבה אלי, זו היתה נערה, בת 17 בערך.
יפהפיה.
שיער קארה שחור, כמעט חלק.
כהה מעט.
אוזניים מלאות בעגילים, נזם באף.
חייכה אליי, נופפה עם היד לשלום ופשוט הלכה משם.
כל הזמן הזה שישבתי שם, בהיתי, חשבתי. היא היתה על הענף למעלה, נסתרת.