לפני כמה ימים היינו באירוע.
כולם שם ידעו שאנחנו מתגרשים.
חייכו אלי, דיברו איתי. חייכתי חזרה, דיברתי.
עברו כמה ימים..
אתמול בא אחד מאלו שהיה שם, היחיד אולי שקרוב אלי איכשהו.
הוא מספר ששאלו אותו מה קורה איתי, אמרו שאני נראה רע.
אני כבר יודע כמה שפות, בשפת הרכלנים-חטטנים, מה שהם אמרו זה, בתרגום חופשי לעברית: אתה הכי קרוב אליו, מה קורה? ספר. שתף. תן משהו.
גם הבנתי שזה עורר בו ספקות אולי, תהיות. אולי הוא היחיד שלא רואה ושאני באיזו מצוקה סמויה.
ניסיתי בהתחלה להתגונן, לומר לו שזה סתם.
ופתאום, באמצע ההסבר, הבנתי.
זה בכלל לא אני, זה הם.
אני בסדר.
אולי פוחד מהלא ידוע, אולי מתוח בגלל הידוע.
דואג לילדים.
אבל אני בסדר.
והם צודקים, באמת נראיתי רע. למרות החיוכים.
אבל זה לא בגללי, זה בגללם.
לא רציתי לראות אף אחד מהם, הם לא האנשים שאני רוצה להיות איתם.
ובכלל לא הרגשתי רע באותו ערב, פשוט לא רציתי להיות איתם, שם.