כשאני הולך אל הים זה בגלל שאני צריך לדבר איתו.
על קו המים יש את פיתולי המלח של הגאות ואני לא יכול בלעדיהם. הם קו גבול ברור, נקודת עצירה מוחלטת. קו אדום.
"עד כאן, עד הלום.."
והים מציית, אני תמיד יודע שאם אשמור על מרחק מסויים, הוא לא יגע בי, הוא לא יגיע אלי, לא יוכל לשטוף אותי.
סלעים הם ענין של נוחות מלאכותית, לרוב אני לא חושב על זה אבל רובם לא באמת שייכים למקום, באו ממרחקים על משאית, חלקם העליון אכול רוח אך לא אכול מלח, רואים שהם מהגרים, כמו כל מהגר אחר..
והערב אני אלך לים, אבל זה יהיה רק בדמיון שלי.
כי בדמיון שלי הים הוא מושלם, הים הוא הכל, ההתחלה והסוף.
הים הוא האמא והים הוא האבא, הים הוא מקור החיים וגם המקור של המוות.

סיפרתי לה שאלך אליו הערב, אך לא אמרתי לה שזה ים דמיוני.
היא ביקשה שאקרא את אחד הגלים על שמה. סירבתי.

לאבנים שחיות יותר מדי ולגלים שחיים פחות מדי, אין שמות …