"אני חייב לומר לך"
"אני חייבת להעיר"
"אנו חייבים לציין"
לעתים מפריעים לי אנשים ש"חייבים לומר משהו". אבל תמיד, מפריעים לי יותר אנשים שבוחרים לא לומר דבר.
האדם, מטבעו, מושתת על התקשורת. שום התפתחות ושום הישג – חיובי או שלילי – לא התקבלו ללא תקשורת. גם בשתיקה יש מסר.
בכל סוג של שתיקה.

וכמו שאמרו לקלרשו – "אז מה היה לנו שם איז`ו?"
הנה מספר פתגמים על שתיקה.
יש את "מהן המילים – אם לא שתיקה?" (של משה בן שאול)
יש את "שתיקה שווה זהב"
יש "שתיקה רועמת"
יש "מילא פיו מים"
יש "יפה שתיקה לחכמים"
יש "אויל מחריש, חכם יחשב"
יש "סייג לחוכמה, שתיקה"
אני בטוח שיש עוד פתגמים רבים, וכולם בשבח השתיקה; אבל, זו לא שתיקה רגילה. לא מדובר בשתיקה והחרשה נוכח דבר שיש לקום ולדבר עליו.
זו שתיקה שכולה מילים.
ורק אנחנו שותקים, שותקים חצי מהזמן. מביטים לצד השני בזמן שהיינו חייבים לדבר. השתיקה הזו אינה זהב. השתיקה הזו היא הסכמה.

אני לא אדם דתי, אבל מעבר לכל הפתגמים בשבח השתיקה,מצאתי אחד שממש אהבתי: "אינני מדבר כי יש בי כח לדבר; אני מדבר כי אין לי כח לשתוק"

(מאמרות הרב קוק)